בשנת 1973, להקת ג'נסיס התחילו להרגיש סוף סוף ממש בנוח. הם כבר התגברו על עזיבה כואבת של אחד המייסדים וחבר ילדות, שני מתופפים שפיטרו, אלבום פופי ראשון שלא הצליח ושינוי כיוון מוזיקלי אל תוך הרוק המתקדם שאפיין את התקופה.
הגיטריסט והמתופף החדשים שאספו שלוש שנים קודם לכן, כבר הוכיחו את עצמם בשני אלבומים ואפילו בטור ארוך באירופה וארצות הברית. כשחזרו מהטור הזה הביתה, לאנגליה, הם הרגישו שזה הזמן המושלם להתכנס, לכתוב ולהקליט חומרים חדשים.
הרכב הנגנים החדש והסאונד שהתגבש, יחד עם הגעגועים הביתה שחוו במהלך הטור וביקורת מקומית שספגו על כך שהם "מתמסחרים בארה"ב" הולידו את אחד האלבומים האייקונים של התקופה, ואולי הפייבוריט האמיתי של אוהבי ג'נסיס מהפרק הזה, לפני שהסולן פיטר גבריאל עזב והלהקה פנתה אל הפופ שפרסם אותה באייטיז. זהו אלבום שכולו מכתב אהבה ארוך ומלא רפרנסים למולדת בריטניה, בלי לחסוך ממנה ביקורת על האמריקניזציה, על תרבות הצריכה שיוצאת משליטה ועל תחלואות החברה. כל אלה מתבטאים באינסוף משחקי מילים ושנינויות, סיפורים אפיים ומוזיקה אפית עוד יותר, שעשויה כיאה לאלבום שהפך לסמל מובהק של ז'אנר הפרוג החמקמק, ממליוני חלקים שונים ומשונים. התוצאה היא שלם שגדול מסך חלקיו, ענקי במשקלו ומורכבותו, ויצירה שמורכבת מרבדים על רבדים של תחכום.
