בערב יום ראשון שגרתי, בשנת 1964 בארה"ב, ילדה קטנה בשם אופרה ווינפרי פותחת טלוויזיה, כמו כל האמריקאים, כדי לצפות בתכנית של אד סאליבן. העיניים שלה נפערות כלא מאמינה. היא צועקת לכולם "שחורים בטלוויזיה! שחורים בטלוויזיה!". באחת מתכניות הפריים טיים הפופולריות ביותר של התקופה, היא רואה את הסופרימז - שלוש נשים אפרו אמריקאיות זוהרות ומרשימות שרות את הנאמבר המרכזי, Where Did Our Love Go , ובראשן, הסולנית, דיאנה רוס. שנים רבות לאחר מכן, הילדה הזו תארח את דיאנה רוס בתכנית האירוח שלה ותגיד לה "את ייצגת תקווה עבורי".
היום אנחנו חוגגות וחוגגים יום הולדת 80 לדיאנה רוס. האשה שבין שני קצוות חייה, מלידתה בשנות ה-40 ועד היום, החברה ועולם המוזיקה עברו מהפכה שלא יכלה לקרות בלעדיה. מהתקופה שבה מוזיקה שיצרו אפרו אמריקאים לא סווגה לפי הסגנון או התוכן של המוזיקה, אלא כ-"Race Music" לפי המוצא האתני של האמן, עד לימים אלה בהם יוצרים אפרו אמריקאים ניצבם בקדמת הבמה בז'אנרים שונים. במיינסטרים.
את הדרך הארוכה מהתקופה ההיא ועד לימים אלה, סללו רבים וטובים. חלקם, עשו זאת דרך מאבק אקטיביסטי ישיר כנגד ההדרה, תבעו את מקומם הזוהר והראוי בבמות ועל גבי המסכים. אחרים, עשו זאת פשוט באמצעות הקפדה על יצירה וביצוע מצוינים, כאלו שהתעלו מעל ההגדרות והתבניות ולא אפשרו גם למקטלגים השמרנים והגזענים ביותר להתעלם מהם. דיאנה רוס עשתה גם וגם. החל משנותיה בסופרימז שהגדירו את "הסאונד של מוטאון" ודרך קריירת הסולו עמוסת הלהיטים שלה, דיאנה רוס לא רק שברה את המחסומים שעמדו בפני אמנים אפרו אמריקאים, אלא הרימה את הרף בעולם המוזיקה, הקולנוע והתרבות, שוב ושוב, לכל מה שהוגדר בזמנו כ"זוהר" וראוי להערצה.
בחלוף יותר משישה עשורים של קריירה בה עיצבה את עולם הסול, R&B, דיסקו וFאנק, השפיעה על דורות של זמרות והפכה לאייקון פופ, ולרגל יום הולדתה ה-80, קבי דסטה הקדישה את ספיישל 88 לאשה שאמרה שוב ושוב לאורך הדרך - "במשך חיים שלמים עבדתי כדי להגיע לכאן, ואני לא הולכת לשום מקום".
