בשנת 1994 הקהילה השחורה בניו יורק עדיין אספה את השברים וניסתה לשקם את התדמית השלילית אחרי עשור עמוס בפשיעה ובמהומות משטרתיות. עידן הקראק ואיתו גם "The War On Drugs" שהכריז רייגן הותירו פצעים עמוקים בדורות של אפרו-אמריקאים בכל רחבי המדינה ובעיקר בניו יורק, שספק אם הגלידו עד היום. בלב כל ההתרחשות היו השיכונים, ה-"Projects", אותן שכונות שנבנו על ידי הממשלה בשנות ה-50 והיו אמורות להיות מעין כור היתוך של המעמד הבינוני-נמוך, אבל הפכו עם השנים להשתקפות של החיים השחורים בארצות הברית כמרקחה של עוני ופשע.
בתוך המציאות הזו גדל נאזיר ג'ונס, שתחת השם Nas ישנה את ההיפ הופ לנצח כשיגיע לגיל 20 בלבד. נאז גדל בבית מוזיקלי ומשכיל יחסית והצליח להימנע מהישאבות לחיים בצדו השני של החוק, אלו שמכונים ברחוב בתור "המשחק", ולשהות רוב הזמן במגרש משחקים אחר, זה שבו עושים מוזיקה. היכולת להתבונן מהצד על החיים שלו עצמו, הפכו את Illmatic, אלבום הבכורה של נאז, ללא פחות מאחת היצירות החשובות בתולדות ההיפ הופ ואולי גם בתולדות המוזיקה השחורה בארצות הברית. בשנים שבהן הז'אנר התאפיין בשליטה של הגאנסטה ראפ של החוף המערבי או הג'אזיות החלקלקה של החוף המזרחי, נאז יצר היפ-הופ קשוח ורציני אך פיוטי ואמנותי. הוא הפך אותו לשירה.
כשהוא מקבץ סביבו את השורה הראשונה של המפיקים באותם ימים, נאז הצעיר יצר אלבום שהוא יצירה ריאלסטית, כמעט דוקומנטרית, שנושמת ופועמת את הרחובות של ניו יורק. בהאזנה לו, אפשר ממש להריח את פיח הרכבת התחתית, לשמוע את שאון המכוניות ולהציץ לשיחת החבורות היושבות בכניסות לבניינים של קווינסברידג', הפרוג'קטס הגדולים והמדכדכים בהם נאז גדל. 30 שנים אחרי שיצא, ההאזנה ל-Illmatic נותרה מרגשת ומאתגרת באותה המידה. יריית הפתיחה לקריירה המפוארת של נאז, עליה כנראה שהוא לא הצליח להתעלות, היא לא פחות מיצירה מושלמת. שורות איקוניות על גבי ביטים שלא יוצאים מהראש, אפלה וכאב לצד תקווה וחזון, וילד אחד בן 20 עם חכמה בלתי נגמרת הם רק חלק מהכוכבים שהסתדרו בשורה בשנת 1994 עבור האלבום הזה.
במלאת שלושה עשורים לצאתו, עידן בן-טל צלל לרזי Illmatic ולקריירה של נאז, כדי שגם אתם תוכלו להיכנס לניו-יורק סטייט אוף מיינד
