הזמן הוא סוף שנת 1991. המקום הוא קליפורניה.
בשיא מהפכת הגראנג', כשעל כל מסך בסביבה מופיעים חבורת חתיכים עם גיטרות ומכל רמקול אפשר לשמוע את "נוורמיינד", מחליטים שני שוטפי כלים צעירים בלוס אנג'לס לקחת את עצמם סוף סוף בידיים. ובשנת 91, המשמעות של הביטוי הזה היא לא להירשם ללימודים אקדמיים, אלא דווקא להסתגר בבית ולכתוב 50 שירים. שני הצעירים האלו הם ריברס קוומו ופטריק ווילסון, חברים ומוזיקאים שכבר ניסו את דרכם עם כמה להקות שלא צלחו עד שהחליטו שהפעם זה הולך לעבוד. הם כותבים עשרים ותשעה שירים, מוסיפים ללהקה שלהם את מאט שארפ וג׳ייסון קרופר, שני חברים שניגנו איתם בהרכבים קודמים, ויוצאים לדרך.
קצת אחר כך, בבר מעושן בהוליווד, מתאספים עשרות מעריצים של קיאנו ריבס. אחרי "אייהדו שלי" ולפני "ספיד", השחקן החתיך בדרכו לצמרת וכעת הוא גם עולה להופיע עם הלהקה החדשה שלו, Dogstar. קוומו, ווילסון, שארפ וקרופר עומדים מאחורי הקלעים. הם מתרגשים לקראת ההופעה הראשונה שלהם בה יעלו אחרי Dogsta ונזכרים ברגע האחרון שהם צריכים להמציא שם ללהקה שלהם לפני שיעלו. בהחלטה של רגע הם בוחרים בשם שילווה אותם גם שלושה עשורים אחרי: וויזר.
כשהם עולים לבמה, אחרי Dogstar, רוב המעריצים של ריבס כבר עזבו, ו-וויזר נותרו עם עשרים חברים, וכמה אנשים שעוד לא הספיקו לברוח. כל אלו, עוד יזכו להגיד שהם היו בהופעה הראשונה של וויזר וראו את ריברס קוומו נופל מהבמה יותר מפעם אחת. מהתרגשות, או אולי בכוונה.
את ההמשך של הסיפור וגם את רוב מה שקדם לו, אנחנו מספרים בספיישל לציון שלושה עשורים לאלבום הבכורה של וויזר, הראשון מתוך רבים שנושאים את שמה, וזה שמכונה גם 'האלבום הכחול'.
זהו אלבום התבגרות בלתי נשכח, כסחני ומרגש, שמציג להקה מגובשת וכותב שירים ייחודי ושנון במרכזה. כזה שגם כאשר הוא כותב על כאבי הלב הכי קשים, יוצא לו שיר כל כך כיפי שנשמע כאילו הוא מתאר טיול שמשי עם גלידה ביד ביום עם שמיים כחולים. כחולים לפחות כמו העטיפה של האלבום.
