ביותר משישה עשורים של פעילות מוזיקלית פורה ומגוונת, כמלחין, כיוצר וכנגן מלווה, עשה רואץ' למערכת התופים מה שמעטים אחרים הצליחו לעשות - הוא מיקם אותה במרכז הבמה, ככלי מלודי ולעתים מוביל והפיח בה חיים חדשים. כמו קולטריין עם הסקופון, כמו הנדריקס עם החשמלית, הגישה של רואץ' לתופים גרמה לנגנים שפעלו סביבו ואחריו לחשוב מחדש על השימוש בכלי הנגינה שלהם, לגשת אליו אחרת. במובנים מסוימים, נכון יותר לשייך את התפיסה שלו לתיפוף אל תחומם של ממציאים, מדענים ומגלי ארצות. כך למשל, הרעיון שלו למתוח ולכוון את עורות התופים כך שייצרו מרווחים של קוורטות ביניהם, אפשרה לרואץ' מגרש משחקים מוזיקלי חדש ומלא אפשרויות בנגינתו. זה מבריק, חדשני, אך גם לא טכני ומחושב אלא יצירתי ומונע מסקרנות ופתיחות טהורה.
רואץ' נולד ב-1924 בצפון קרוליינה לאם שהייתה זמרת גוספל וגדל בשכונת בד-סטאי בברוקלין בימים שזו החלה להתמלא במוזיקאים צעירים. שם, הוא מצא את עצמו מאחורי התופים בלהקות גוספל כבר בגיל 10 ולפני שמלאו לו 20 הספיק לנגן עם צ'ארלי פארקר, דיוק אלינגטון ודיזי גילספי בהרכבים שיהיו מחלוצי תנועת הבי-בופ. הוא ניגן עם מיילס דיוויס, צ'ארלס מינגוס, ת'לוניוס מונק וסאני רולינס והיה שותף לכמה מהאלבומים החשובים והמכוננים של הג'אז בשנות ה-40 וה-50. במקביל, הוא הופיע והקליט לבד מיצירותיו ופעל בשותפות ארוכה ומוצלחת עם החצוצרן קליפורד בראון, עד שזה נהרג בתאונת דרכים ב-1956 לצד קלידן ההרכב ריצ'י פאוול. גם מהמכה הכואבת הזו, התאושש וקם מקס רואץ' באמצעות מכות התוף האישיות שלו. בעשור שלאחר מכן, בהשפעת התנועה לזכויות האזרח, הוא החל ליצור ג'אז מחאתי שהתכתב עם טקסטים על אפלייה גזעית והביע בהם את תחושת הזרות והקיפוח דרך נגינה תזזיתית, פוליריתמית ומורכבת. גם ביצירות אלו, הוא החזיק קול ייחודי ומשפיע על עולם הג'אז.
בציון שנת ה-100 להולדתו, ולכבוד הקרנת הסרט התיעודי המרתק עליו בפסטיבל "סאונדטראק'" מבית סינמטק ת"א, רוני ורטהיימר והמתופף שי זלמן הקדישו לו את ספיישל 88.
