ב-1973 לד זפלין היו על גג העולם, הם שברו שיאי קהל בהופעות (כולל שיא של הביטלס), ורבע מההכנסות של חברת התקליטים אטלנטיק בארה"ב הגיעו מהלהקה בלבד. הם עשו הרבה מאוד כסף, אבל הם גם עשו הרבה רעש, הרבה סמים והרבה בלאגן. הם, ובעיקר המתופף ג'ון בונהם הרסו חדרי מלון והשמידו מכוניות. השמועות וסיפורי המעריצות יצאו משליטה וגם החיבה של ג'ימי פייג' למאגיה שחורה ועלילות המיסטיקן והקוסם אליסטר קראולי. היו מי שממש לא אהבו את ההתעסקות של הגיטריסט הידוע בנושא, והידיעה שהוא רכש את האחוזה של קראולי שהייתה ידועה "בזכות" הטקסים המאגיים שהתקיימו בה. לא עזרה. איומי רצח התחילו לרדוף את פייג' שהיה בסך הכל סקרן. מי שסבל במיוחד מכל הבלאגן הוא הבסיסט ג'ון פול ג'ונס שהיה על סף התמוטטות עצבים. שמועות החלו לצוץ על כך שהוא רוצה לעזוב את הלהקה. מה שעזר לשמועות הייתה ההשתתפות שלו במספר סשנים של יוצרים אחרים.

דבר אחד היה ברור לכולם, זפלין צריכים הפסקה. מה שהם בדרך כלל עשו בהפסקה מהופעות, היה להקליט אלבום אבל הפעם גם זו לא הייתה אופציה. אז פייג' ופלאנט התמקדו בהקמת לייבל תקליטים עצמאי כמו שעשו כולם סביבם (הביטלס, הסטונס ואפילו דיפ פרפל). המטרה המרכזית הייתה להשיג חופש אמנותי וכמובן שליטה על ההכנסות. כך נולדה Swan Song Records, על שם המטפורה "שירת הברבור", היצירה האחרונה של אמן. הלוגו של החברה הפך עם השנים ללוגו האייקוני של זפלין - דמותו של אל המוזיקה, השירה והספרות, אפולו היווני, שרירי עם כנפיים נראה נאנק מכאב, צונח מהשמיים.

אבל הקוצים בידיים של פייג' לא איפשרו לו לקחת צעד אחורה ולנוח, עכשיו שהיה לייבל הוא רצה שהאלבום הראשון תחת הלייבל יהיה של זפלין. בנובמבר 1973 זפלין שוב הזמינו את אחוזת האדלי כדי להקליט בה אלבום בדיוק כמו שיצרו את שלושת האלבומים הקודמים. אולפן הקלטות נייד שוב הושכר וכולם התייצבו באחוזה. כולם חוץ מג'ון פול ג'ונס. הוא לא תכנן לעזוב את הלהקה אבל גם לא את המשפחה שלו. הוא דרש עוד מנוחה. פייג' ובונהם ניצלו תחילה את הזמן כדי להניח את היסודות ל-Kashmir, היצירה המכוננת של האלבום ופלאנט ליטש את המילים שכתב בהשראת הטיול שלו ושל פייג' למרוקו. אבל מהר מאוד החבורה נתקעה ללא המולטי אינסטרומנטליסט שלהם. פול ג'ונס התייצב בסוף. בזמן שלו ובתנאים שלו ויצר את עיבוד האורקסטרה המופתי של Kashmir וגם את הפתיח המופלא ל-In the Light.
זפלין הייתה ההוכחה שהשלם גדול מסך חלקיו ורק כשפול ג'ונס התייצב, העסק חזר לנוע. שמונה שירים מורכבים וארוכים גבשו. ארוכים מדי אבל גם מושלמים מדי בכדי לגעת ולקצר אותם. הלהקה הייתה בבעיה, לא היה מקום בתקליט אחד לכל השירים. אז במקום לקצר אותם הוחלט על אלבום כפול, אבל במקום לכתוב עוד שירים הוחלט לפתוח את הארכיון ולשלוף שירים שנגנזו מהאלבומים הקודמים. Physical Graffiti יצא ב-24 בפברואר 1975 לקול תשואות המבקרים והקהל. המבקרים הללו את האלבום כמאסטרפיס שמראה על הרב גוניות של זפלין. הקהל רץ לחנויות לרכוש את האלבום שזינק למקום הראשון במצעדי המכירות ביום הראשון שיצא בבריטניה. גם בארה"ב הוא הגיע למקום הראשון עם הזמן וגם ברחבי העולם הוא נכנס ל-Top 10. איתו גם כל שאר האלבום של הלהקה חזרו למצעדי המכירות וזפלין הייתה ללהקה הראשונה עם שישה אלבומים במצעד המכירות.

אבל עם הזמן, האלבום שכלל גם סיכום החיים עד עכשיו בדמות השיר האישי Ten Years Gone, סימן את תחילת הדעיכה. שירת הברבור של הלהקה, אומנם לא האלבום האחרון, אבל אולי האחרון שנגע בשמיים. ייתכן אגב שאם הלהקה הייתה בוחרת להשאיר אותו אלבום יחיד ולוותר על אחד משמונת השירים המקוריים, הוא היה זכור בתודעה כאלבום גדול עוד יותר. שמונת השירים האלו היו גם הטובים שבו וחלק מהתוספות היו פשרות שמלכתחילה נפסלו מאלבומים אחרים כי לא היו מספיק טובים. אבל אלו כבר שאלות של מה היה קורה אם ונשאיר את זה לקוסמים כמו אליסטר קראולי. לציון 50 שנה לאלבום, תומר מולוידזון המשיך את סדרת הספיישלים אודות לד זפלין והקדיש 3 שעות לאלבום האולפן הכפול היחיד של לד זפלין.