אליוט סמית' תמיד שמע פולק. מדילן הוא למד על הכוח בפשטות ומסיימון וגרפונקל על החשיבות של השקט בתוך המוזיקה. את ההרמוניות הקוליות של הביטלס למד לפרטי פרטים, שינן את העומק הרגשי בטקסטים של לאונרד כהן וג'וני מיטשל ונמשך לאופל של ניק קייב.
את כל אלה ועוד אגר בתיבת הכלים הסודית שבתוך הראש שלו. היא הייתה סודית, כי הוא בכלל היה חלק מסצנת הגראנג' הסוערת של צפון-מערב ארצות הברית עם להקת הרוק שלו – Heatmiser. אבל בתחילת הניינטיז הוא התחיל להרגיש שהוא לא ממש עושה את הדבר שהוא באמת רוצה לעשות.
במרתף של חברתו, הוא היה מקליט שירים שלו. במקום בצעקות של הפוסט-Pאנק, הוא שר כמעט בלחישה את הכאבים הכואבים ביותר. על הילדות הטראומתית שלו תחת אבא חורג מכה, על בעיות השתיה, על הג'אנקיז שסביבו ועל הדכאון. הוא לא האמין שהחומרים האלה אי פעם יפגשו מישהו אחר, ולחלק מהשירים אפילו לא טרח לתת שמות. אבל להפתעתו הענקית, אחרי שחברה שלו שכנעה אותו לשלוח כמה שירים ללייבל מקומי, הם חזרו אליו מיד וביקשו להוציא אלבום שלם. זה דרש הרבה שכנוע. אליוט חשש מאוד להוציא בשיא ימי הגראנג' הכועס, מוזיקה כל כך אחרת. הוא היה בטוח שאין לזה מקום. האלבום הראשון שלו, Roman Candle, נולד בלי שהוא התכוון לכך. הוא לא עורר הדי ענק, אבל מי ששם לב הבין שמדובר במשהו יוצא דופן. האלבום השני שיצא ב-1995 כבר היה מכוון. קוראים לו בפשטות – אליוט סמית', אולי כי זה הרגע שבו הוא הסכים לראשונה לצאת מהמרתף ולעשות את המוזיקה שרצה באמת. שירי האלבום הזה מנסחים את הקו היפה עד כאב של המוזיקה שלו. מוזיקה שמפלחת את הלב, לחישות שמדברות חזק הרבה יותר מצעקה.
לסיפור של אליוט סמית' אין סוף טוב. ההתמכרות, הדכאון והטראומה, שנוכחים בשיא עוצמתם באלבום הזה, הכניעו אותו לבסוף. אחרי שהועמד לאוסקר, והוציא חמישה אלבומי סולו שיצאו מהמרתף אל האולפן, שינו את פני מוזיקת האינדי, ערבבו את הכעס של הגראנג' עם העדינות של הפולק והפכו את המונח "סינגר-סונגרייטר" למגניב שוב, סמית' שם קץ לחייו.
המוזיקה של אליוט סמית' הפכה למה שמוזיקה הייתה בשבילו בעולם – גלגל הצלה. היא הקימה דור של מוזיקאים חדשים. היא נתנה לדברים הכואבים ביותר מילים ומנגינה. והיא התחילה שם – באלבום הזה שבו סמית' הסכים להראות את הפרצוף האמיתי, הסדוק, היפה, והכואב שלו לעולם.
במלאת 30 שנה לאלבום נעמי שלו הקדישה לו תוכנית מיוחדת בספיישל 88.
