:
"שימו אותי במקפיא, וכשתמצאו פתרון, תחזירו אותי".
נינה סימון תמיד אמרה שתמות בגיל 70, כי אפילו שנה אחת מעבר לזה תכאב יותר מדי, והיא אכן קיימה את ההבטחה. היא חיה במודעות חדה לסופיות שלה כאישה שיכלה להצית את הקהל באש של השראה וברגע הבא לרדת מהבמה ולנסות למנוע מאותה אש לכלות אותה מבפנים. סטוקלי קרמייקל, ממובילי תנועת Black Power, הוא שהכתיר אותה כ"קול התנועה לזכויות האזרח", תואר שנשאה בגאווה לאורך שנות ה-60 וה-70. ובכל זאת, במבט לאחור היא אמרה שהייתה רוצה שיזכרו אותה כמי ששרה על אהבה, ואולי כי ימי המהפכה היו גם הימים שבהם ולמענם נאלצה לוותר על החלום להיות הפסנתרנית הקלאסית השחורה הראשונה. ועדיין, המורשת של נינה סימון גדולה מכל ויתור אישי שעשתה. באמצע שנות השישים, סביב שבר לאומי ושבר אישי, היא אפשרה לזעם שלה להפוך קולקטיבי, להישמע בשם הקהילה כולה.
יותר מכל, 1965 הייתה השנה שבה החל להיטשטש הגבול בין ההתפרקות האישית של נינה לבין ההתפרקות הלאומית של אמריקה. באותה שנה היא הוציאה שני אלבומים: האחד, I Put a Spell on You, עטוף תזמורים עשירים ושירים שהפכו לאייקונים, והשני, Pastel Blues צלול, חשוף וכואב. באלבום הזה נינה והפסנתר היו במרכז. שבעת השירים הראשונים מרכיבים יחד מיני־אלבום קונספט על מערכת יחסים שהולכת ומתפרקת, על פרידות שנכפו עליה מאנשים שאיבדה ומהעצמי הישן שלה, ואז שני שירים שמזיזים את המבט מהאישי אל הלאומי ומזקקים את האימה של שנות ה־60 בדרום ארה"ב. גולת האלבום שסוגרת אותו היא השיר Sinnerman - מעין סוויטה בת עשר דקות שמרגישה כמו דרשה בכנסייה על יום הדין. כך בחרה נינה לחתום את האלבום וכך היא בחרה גם לסגור את ההופעות שלה באותה התקופה, עם איום בתגמול קארמתי.
במלאת 60 שנה ל-Pastel Blues, קבי דסט, חזרה לשנה המכוננת בסיפור של נינה - השנה שבה העמיקה את הקול הפוליטי שלה, והתרווחה בתוך תפקידה החדש כקולה של תנועה.
