בסוף אוקטובר של שנת 2000, ההייפ קצר הימים של ז'אנר הנו-מטאל הגיע כנראה לשיאו.
זה קרה כשחבורה מג’קסונוויל, פלורידה שחררה את אלבום האולפן השלישי שלה והצליחה לטשטש סופית את הקו, הגם ככה עמום בין תרבות אלטרנטיבית רועשת לפופ מיינסטרימי וצרכני. לחבורה הזו קוראים לימפ ביזקיט.
אם אלבום הבכורה של Korn מ-1994 ייצג את הנו־מטאל בשורשיו הגולמיים והטהורים ביותר, הרי שאין אלבום שמסמל טוב יותר את עלייתו המוחצנת והגאה מאשר Chocolate Starfish And The Hotdog Flavored Water. האלבום השלישי של Limp Bizkit, כסאחיסתי, שחצני ובעל שם מגוחך, סימן את הרגע שבו המיינסטרים האמריקאי הלך יד ביד ללא בושה עם רעש מרדני ואינטנסיבי. הרגע שבו כעס תיכוניסטי צעקני היה הדבר הכי פוטוגני ומוכר תקליטים בעולם וכובע היאנקיז ההפוך של פרד דרסט נראה כבחירה אופנתית לגיטימית. זה היה האלבום שששם חותמת על דינמיקה שבעבר נחשבה לבלתי נתפסת: מטאל היה, גם אם לרגע קצר, הז’אנר הגדול בעולם.
רק שבוע אחרי צאתו, הוציאו לינקין פארק את אלבום הבכורה Hybrid Theory שלקח את הדברים רחוק יותר, אך האמת היא שלקח לו קצת יותר זמן להתקבע כאלבום החשוב שאנו מזהים היום. לעומתו, Chocolate Starfish היה תופעה מיידית: הוא מכר יותר ממיליון עותקים בשבוע אחד, הפך לאלבום הרוק הנמכר ביותר בזמן כה קצר והשלים את האבולוציה של Limp Bizkit מהילדים הפרועים של המטאל לאייקוני פופ של ממש. “בחיים לא חשבתי ש-Limp Bizkit תהיה כל כך גדולה", הודה הגיטריסט ווס בורלנד בראיון. “האלבום מכר מיליון בשבוע הראשון. זה היה פשוט מגוחך. הייתה נקודה שבה הדברים נעשו כל כך גדולים, שאני כבר לא זוכר שהם בכלל הפכו ליותר גדולים מזה”.
אבל כשאנחנו מסתכלים על Limp Bizkit ועל כל סצנת הנו־מטאל של התקופה ההיא ממרחק הזמן, קשה שלא לראות דפוסים המרמזים על המצב שבו נמצאת החברה בארה"ב כיום. אלבום כמו Chocolate Starfish And The Hot Dog Flavoured Water מתחילת המילניום אולי היה קלאסיקה מגדירת דור בדיעבד, אבל הוא גם עדות לסקסיזם מיזוגני, פריבילגיה לבנה ועוד אלמנטים בעייתים שהיו שקופים ליוצריו באותם ימים. רמת הבורות ש-Limp Bizkit ועוד להקות מהתקופה הזו ייצגו והתגאו בה, השפיעה ישירות על אנשים שגדלו על המוזיקה שלהם וחיפשו מקום לנתב אליו את זעם הנעורים הבורגני שלהם. שנאה הפכה לתשובה, חולשה לא הייתה אופציה, ופריקת תסכול על אחרים הייתה הדרך. הרבה לפני הטרמפיזם או הוויכוחים על woke, ארה"ב כולה נצבעה בנערים לבנים במכנסיים רחבים וצמידי ניטים שמרגישים שהעולם לא רואה אותם ורוצים לקחת לעצמם את הכוח בחזרה בעזרת דיסטורשן ודרישה: Give a Fuck About Me"
and My Generation".
בין השנים 2000 ל-2003 העולם כולו הלך אחרי הנו-מטאל. פרד דרסט כבר נחשב אז ל-"מנכ"ל הנו-מטאל" ואימץ את התואר בשמחה. בניגוד לגראנג', שהתבייש בפרסום, הנו-מטאל חיבק אותו. המוזיקה שלהם פרצה אל צמרות המצעדים, נכנסה לטלוויזיה, לקולנוע, למשחקי וידאו, להיאבקות ולספורט האקסטרים. נוצרה קהילה שלמה עם מראה ייחודי: בני נוער בג’ינסים רחבים וצמידים עם ניטים מילאו פארקים, מרכזי ערים, קניונים ומועדונים. הנו-מטאל עבר מלהיות סצנה שולית, למרכז. Chocolate Starfish היה רגע בזמן שאיש לא צפה שיקרה והוא הותיר חותם עצום על סצנת המטאל ומעבר לה. 25 שנים מאז צאתו, ובתזמון מצמרר עם הידיעה על מותו של בסיסט הלהקה, סם ריברס, עפרי מקוב הקדיש לו את ספיישל 88.
