:
השבוע לפני 50 שנה, ב־10 בינואר 1976, הלך לעולמו Howlin' Wolf, אחד מאנשי הבלוז החשובים והמשפיעים בתולדות המוזיקה.
הוא נולד צ’סטר ארתור ברנט ביוני 1910 ב־White Station, מיסיסיפי, בלב הדלתא. הוא גדל בעוני קיצוני, עבד בשדות הכותנה, וחווה ילדות קשה במיוחד. הוא גר עם אמו הדתייה שסלדה מהבלוז וכינתה אותו "מוזיקה של השטן". היא גירשה אותו מהבית עוד כשהיה ילד. לימים, כשהתפרסם והרוויח סכומים מכובדים הוא דפק על דלתה ורצה לתת לה כסף אבל היא ירקה עליו ולא הסכימה לקבל את הכסף כי הוא הרוויח אותו באמצעות הבלוז. הוא מצא מקלט אצל דוד אלים ומתעלל עד שברח בגיל 13 ומצא את אביו. בגיל 17 קנה את הגיטרה הראשונה שלו והחיים שלו התחילו להשתנות.
בתחילת דרכו הושפע עמוקות מצ’ארלי פאטון, אבי הדלתא בלוז, שהיה לא רק השראה אלא מורה בפועל: הוא לימד את וולף לנגן, אבל גם איך להופיע ולבדר. זה כלל ניגנה מאחורי הגב, בין הרגליים ובזחילה, הרבה לפני שהרוקנרול הפך את זה לפרקטיקה מאוסה. כשניסה לחקות את שירת היודל (סגנון שירה שבו עוברים במהירות חדה בין קול נמוך לפלצט גבוה, מעין “שבירה” קולית מודגשת), שאפיינה אז את מוזיקת הקאנטרי, הוא גילה שאין לו את היכולת לעשות את זה אבל הוא כן יכול ליילל, או כפי שהוא אמר:
I couldn’t do no yodelin’, so I turned to howlin and it’s done me just fine
צ׳סטר הפך ל-Howlin Wolf.
בשנות ה־40 גויס לצבא ארה״ב, חוויה שטלטלה אותו: משמעת, גזענות, וקושי עצום למי שלא ידע קרוא וכתוב. הוא שוחרר לאחר התמוטטות עצבים, וחזר לבלוז. ב־1951 הקליט אצל סם פיליפס בממפיס, האיש שלימים יגלה את אלביס וג׳וני קאש אבל תמיד אמר שוולף היה הגילוי הכי מסעיר שלו. הוא הקליט שם את How Many More Years ו־Moanin’ at Midnight, הקלטות שעזרו לדחוף את הבלוז אל העידן החשמלי (לימים, לד זפלין יגנבו מהראשון לטוב השיר How Many More Years).
בסוף 1952 עבר לשיקגו והפך לעמוד תווך של Chess Records, לצד מאדי ווטרס. שם פגש את הגיטריסט יוברט סמלין, שותפו המוזיקלי החשוב ביותר. הסאונד שנוצר מהשילוב ביניהם, קול פראי מול גיטרה מדויקת ומינימליסטית, הוליד קלאסיקות כמו Smokestack Lightnin’, Evil, Spoonful ו־Back Door Man. שירים שיעצבו את הרוק בזכות גרסאות הכיסוי שיגיעו בשנות ה-60 מבריטניה כשאמריקה התרחקה מהבלוז (יש מי שיטענו ש-Evil סלל דרך ל-״אימה״ של Black Sabbath). הופעותיו בפסטיבל הנודד American Folk Blues Festival השפיעו ישירות על דור שלם של מוזיקאים בריטים ובראשם הרולינג סטונס. הסטונס נכחו בהופעה שלו עוד בשנת 62 ובשנת 64 התעקשו להוציא כסינגל גרסת כיסוי לשיר שלו. אגב למורת רוחו של מנהל הלהקה שחשב שזו התאבדות שלהקת רוק תוציא סינגל בלוז קלאסי. ההתעקשות הוכיחה את עצמה כשהשיר טיפס למקום הראשון. ב־1965 הסטונס התעקשו שוב, הפעם לארח אותו בהופעת הטלוויזיה הראשונה שלהם בארה״ב, מחווה יוצאת דופן לאמן בן 55. כמאמר הקלישאה הבריטים גילו לאמריקאים מה מסתתר להם מתחת לאף.
וולף המשיך להקליט ולהופיע גם כשבריאותו הידרדרה: התקפי לב, דיאליזה, ותאונת דרכים. הופעתו האחרונה הייתה בנובמבר 1975 בשיקגו. חודשיים אחר כך בגיל 65, מת במהלך ניתוח. Howlin’ Wolf שינה את פני הבלוז, מהשדות של הדלתא ועד לבמות של שיקגו והעולם, עמוד התווך של המוזיקה האמריקאית. לא רק המוזיקה שלו פרצה דרך אלא גם הקול שלו, צרוד, עמוק, כמעט חייתי שלא התאים לשום תבנית של "שירה יפה״. הוא פרץ את הדרך לקולות גסים, צורחים, בלתי מרוסנים, ממיק ג׳אגר ורוד סטיוארט דרך Captain Beefheart לטום ווייטס. מלמי קילמיסטר לגראולים של בלאק ודת׳ מטאל. או במילים אחרות, קול שבור יכול להיות הדבר הכי שלם.
