ב-1977, במהלך אחד מערבי העבודה על אלבום הסולו הראשון של איגי פופ, דיוויד בואי אילתר מנגינה קודרת על פנסתר ומכונת תופים. את המילים כתב פופ אחרי שבואי הציע לו לכתוב שיר על הליכה לילית כאילו היו רוחות רפאים. שניהם לא חשבו שארבע שנים מאוחר יותר, דוגמנית, שחקנית וזמרת בשם גרייס ג׳ונס תבחר בו לשיר הנושא של אלבום הפריצה המשמעותי בקריירה שלה.
ג'ונס שנולדה בג'מייקה למשפחה דתית-פנטקוסטלית אדוקה, תעבור מאוחר יותר בגיל 13 לניו יורק לגור עם הוריה ותהפוך בשנות ה-20 שלה לדוגמנית מבוקשת בפריז ולמלכת חיי הלילה של ניו יורק והסטודיו 54 בפרט. בשנות ה-70 היא החליטה גם לפצוח בקריירה מוזיקלית כחלק מהחלום שלה להיות בכלל שחקנית (מה שהתגשם מאוחר יותר במהלך שנות השמונים, כשגילמה את התפקיד המשמעותי שלה כנערת הבונד השחורה ב- A View to a Kill ולשחק במספר סרטים שוברי קופות).
המראה כהה העור והאנדרוגיני של ג'ונס, שנחשב באותה העת ללא שגרתי בשילוב עם אישיותה הממגנטת והכריזמטית, דחף אותה לאור הזרקורים. את ג'ונס ניתן להגדיר בפשטות כאם המייסדת של אמניות הזיקית באשר הן. היא פגשה את המעצב הצרפתי ז'אן פול גוד באחד מערבי הבילוי שלה ומהר הפכה אותו לחלק ממנה (עד שהפכו גם לבני זוג). השניים גיבשו חזון לתדמית החיצונית של גרייס, והדימויים הפוסט-מודרניים והאוונגרדיים שלהם הפכו את ג'ונס ואת ההופעות שלה לאייקונית. "מה שיהיה בעתיד הוא חוסר מגדר. אתה יכול להיות בן, בת, מה שאתה רוצה", היא אמרה למגזין "אינטרוויו" ב-1984. במבט לאחור, המשפט הזה, מלפני 40 שנה שנראה היום כמובן מאליו, הקדים את זמנו.
הפריצה האמיתית הגיעה בשנות ה-80. ההצלחה של שלושת האלבומים הראשונים של גרייס הייתה גדולה בקרב הקהילה הגאה וגרייס הוכיחה שהיא לא רק פאשניסטה שמתעסקת במוזיקה. היא הייתה כוכבת, אבל כוכבת אנדרגראונד שלא סיפקה את הסחורה לחברת התקליטים שלה, איילנד רקורדס. מנכ"ל החברה, כריס בלאקוול, הציע שינוי בסאונד ושידך לה את צמד הרגאיי Sly & Robbie כדי שיפיקו את אלבומה הרביעי. השידוך התגלה כמוצלח במיוחד והוביל להקלטה של שלושה אלבומים שבהם השורשים הג'מייקניים של גריס קיבלו ביטוי מלא והיכולות הווקאליות שלה, לצד טכניקת השירה שפיתחה ("איפשהו בין חצי שירה לחצי דיבור"), יצאו החוצה.
התוצאה הייתה סאונד שלא נשמע כמו משהו שהיה קודם – תערובת של גל חדש, רגאיי, R&B והפקה מקורית וחדשנית שגררה אחריה סימפולים רבים והיוותה השראה ללא מעט זמרות פופ. באותו עשור גרייס אפילו הגיעה לאירוע הפתיחה של מועדון הקוליסאום בתל אביב וזכתה לסיקור נרחב של התקשורת הישראלית שלא הייתה רגילה לכוכבים בינלאומיים בסדר גודל שכזה.
עם דעיכתו של הדיסקו ועליית ההאוס והדאנס, גרייס המעיטה בהקלטת חומרים חדשים (האלבום האחרון שהוציאה היה ב-2008) ובחרה להתמקד בקריירת המשחק. בשנים שלאחר מכן היא חזרה להופיע ולשמר את פעילותה הציבורית עם ביוגרפיה משמעותית בשם I'll Never Write My Memoirs. היא המשיכה לצעוד על מסלולי דוגמנות כאורחת כבוד, כיכבה בדוקו על חייה שיצא ב-2017 ואפילו תרמה את קולה לאלבום האחרון של ביונסה.
לרגל יום הולדתה ה-75, מאיה דרוקמן הקדישה לגרייס ג'ונס את ספיישל 88
