פרופ' דבורה גילולה הוכרזה בסוף השבוע האחרון ככלת פרס ישראל בתחום הספרות, השירה והתרגום לעברית לשנת תשפ"ה. גילולה, חוקרת ספרות ומתרגמת רב-לשונית, נולדה בלובלין שבפולין בשנת 1934. היא עלתה לישראל במסגרת עליית הנוער, והתמחתה בחקר ובתרגום ספרות. ועדת הפרס ציינה כי "תרגומיה הם יצירה עברית מפוארת שתורמת למדף הספרים ולתרבות העברית בימינו, והעתידים להיקרא בדורות הבאים". גואל פינטו שוחח איתה ב"גם כן תרבות" על מסעה בעולם המחקר, אהבתה לשפה העברית - וכיצד חגגה את הנצחון: "אני לא חושבת שחגגתי עדיין, כי אני פשוט עונה לטלפונים", הודתה גילולה בצניעות, "כשמקבלים את ההודעה, היא לא צפויה. יש טובים ממני ויש אהובים ממני, אבל זה כל העניין – זה כמו מפעל הפיס".
פרופ' גילולה, שתרגמה עשרות יצירות קלאסיות והביאה אותן לשפה העברית, לא יכולה להצביע על הרגע שבו הפכה למתרגמת. "אני באמת לא יודעת מי או מה הפך אותי למתרגמת," היא מודה, "זה בא מתוך רצון כלשהו שאני לא יכולה להגדיר".
למרות ילדות חוצת מדינות ותרבויות, חיבורה לשפות מרובות החל דווקא בתקופת לימודיה באוניברסיטה העברית בשנות ה-50 - כאשר נאלצה לבחור שפה זרה נוספת ללימודיה. גילולה בחרה בלטינית מתוך כבוד לאמה: "אמא שלי, כשהיא רצתה לומר על מישהו שהוא משכיל, הייתה אומרת 'הוא יודע לטינית'", היא משתפת את גואל פינטו, "אז אמרתי, אעשה טובה לאמא שלי". עם השנים, העברית הפכה להיות השפה העיקרית בחייה, או הבית שלה. "עברית היא השפה העיקרית שלי," אמרה, "אני עדיין יכולה לכתוב בפולנית ותרגמתי ממנה, אבל עברית – זאת ארצי וזאת שפתי".
לצד עבודתה בתחום התרגום, פרופ' גילולה גם הקדישה שנים רבות לחקר יצירתו של נתן אלתרמן. בין היתר, ערכה והוציאה לאור את כל שירי "הטור השביעי" במהדורה מאוירת בת שישה כרכים. עבור גילולה, המחקר הוא לא רק עבודה – אלא הדרך שלה להתמודד עם הקשיים שהחיים זימנו לה. "אני לבד כל הזמן עם המחקר שלי," היא מודה, "המחקר זה הדבר החשוב ביותר שיש לי בחיים. כשעצוב, חוזרים אליו – וזה יופי".
גילולה, שעלתה לישראל במסגרת עליית הנוער לאחר השואה, חשה אסירות תודה לכפר מסריק, שבו מצאה בית וחום לאחר האובדן שחוותה. היא מספרת כי בקיבוץ, אליו הגיעו ילדים רבים עם טראומות דומות, קיבלו אותם בחום ובמיומנות, וסייעו לה למצוא מחדש את דרכה: "החוויה הזאת, אם אפשר לקרוא לה חוויה, היא לא נגמרת," פרופ' גילולה משתפת, " זו טראומה לכל החיים. אני עדיין צועקת בלילה, אבל אני לא מהניצולים שמדברים".
כשנשאלה מהו ההישג הגדול ביותר של חייה, לא דיברה על הפרסים או על עשרות הספרים שתרגמה: "הגאווה הגדולה של חיי היא שחינכתי את ילדיי להיות אזרחים טובים," אמרה, "ושהקמתי דור תלמידים שנעשו אחר כך לפרופסורים באוניברסיטה. האוניברסיטה העברית חינכה אותי לחינוך מחקרי, פתחה את עיניי, ואני אוהבת אותה עד היום. אני כבר לא מלמדת כי אני בגמלאות, אבל אני שמחה לתת את התמורה על כל מה שהשקיעו בי".
בזכות מפעלה האדיר, האוני׳ העברית זכתה ביצירות מופת חדשות, ודורות של חוקרים וסטודנטים שממשיכים את דרכה, באהבת לימודי שפות וביצירת גשרים בין תרבויות.
להאזנה לשיחה המלאה עם פרופ' דבורה גילולה ב"גם כן תרבות":
