יש מלאכה אחת ולה עדויות מתחילת ההיסטוריה האנושית - סיתות באבן. גם כיום קיימים סתתי אבן חיים ונושמים ביננו, אשר תופסים את המקצוע שלהם כקדוש, וככזה שבחר בהם - ולא ההיפך. מספר סתתי האבן בישראל מועט, אך רותי קרן הצליחה לאתר ולהושיב לשיחה את אחד מהם - אוהד כהן, שהסביר בתכנית "מאחורי הקלעים" שב"כאן תרבות" מה משך אותו מלכתחילה לאומנות ולאבנים: "נמשכתי לאבן מילדות והיה לי אוסף אבנים", הוא מספר, "אהבתי את המגע של החומר, את הצבע שלו, את העובדה שזו אמנות תמימה. אמנות של הטבע".
האזינו לשיחה המלאה עם אוהד כהן ב"מאחורי הקלעים"
כהן נדד בעולם, עד שהגיע לגרמניה והתקבל כשולייה בתכנית יוקרתית ללימוד סיתות באבן בקתדרלה קסנטן: "מה שאולי הכי קסם לי זה שיש באבן יש יציבות. האבן מגיעה בצורה גסה, כבדה, מסיבית, לא סלחנית, מסוכנת", הוא משתף, "והקצה השני של מה שהצליחו להגיע איתה, הגותיקה המאוחרת באירופה, הוא בלתי ייאמן. חומר קשה וגס שמגיעים איתו לעידון מקסימלי".
בגרמניה, כהן למד את רזי המקצוע, את שפת הסתתים ואת מנהגיהם: "הגיע בחור יהודי, ישראלי, עם שיער ארוך, והאסוציאציה שלהם לישו היתה מיידית", הוא נזכר, ומוסיף כי עוד במהלך לימודיו - הושבע שלא לספר את סודות מקצוע עתיק זה, בתמורה לידע: "לאט לאט אפשרו לי לסתת פריטים בקתדרלה, פרחים מאבן, כרכובים, צריחונים, ועד סיתות מגן לאפיפיור. זה היה מרגש מאד".
כשחזר לארץ, השתתף כהן בסיתות ושחזור פריטים בדורמיציון ובכנסיית הגואל בירושלים ובאתרים ארכיאולוגיים שונים. "החיבור שלי בין האסתטיקה לסטטיקה הוא לב העניין", הוא מסביר, "צריך לבוא לאבן בענווה, ברוגע. אחרת, אתה נפצע - או האבן נפצעת. לאבן באים כמו שבאים לאשה", כהן מסכם, "עדין, רגוע, יציב, עם מטרה ברורה".
