במבט לאחור, אריאל זילבר שולל את המיתוס הרומנטי הקושר בין סמים ליצירתיות. בריאיון הבוקר לגואל פינטו ב'גם כן תרבות', הוא מספר בכנות: "הייתי מוותר על הסמים, היינו מסוממים כולנו כל הזמן". לדבריו, השימוש בחומרים לא תרם ליצירות הפאר של התקופה, אלא להפך: "זה מפריע. נתקעים בדמיונות שווא ועושים כל מיני דברים שלא שייכים לעניין. הצטערתי הרבה מאוד אחרי זה על התקופה הזאת".
החרטה על העבר מתחברת אצל זילבר לתפיסת עולמו האמונית כיום, אותה הוא מתאר בגישה פרגמטית ומפתיעה. "לאלוהים לא אכפת בכלל", טען זילבר, והסביר כי לאל יש חוקים, אך לאדם ניתנה הבחירה החופשית. לשיטתו, אין מקום לכעס כלפי שמיים גם בעתות משבר, שכן "הכעס זה עבודה זרה". הוא הדגיש כי "הקדוש ברוך הוא לא מעניש אותנו אף פעם, הרע קורה לנו בעצם בעקבות מעשינו". זילבר ציין כי האמונה העניקה לחייו את הסדר והשלווה שחסרו לו בצעירותו: "פעם לא היה לי סדר יום, הייתי קם בבוקר ולא ידעתי מה אני הולך לעשות, וזו צרה צרורה".
במבט לאחור על ימיה הקצרים של להקת 'תמוז', חשף זילבר כי בתחילת הדרך כלל לא רצה להיות חלק מההרכב. "היינו להקת רוק שניסתה לעשות דברים בצורה אחרת, ובא לואי להב ועשה מאיתנו להקה כמו שצריך", שחזר. זילבר הסביר כי באותה התקופה הושפע מג'אז וביקש אלתור וחופש, בעוד המפיק להב דרש מקצוענות ודיוק - דרישה שאז קוממה אותו. "לא אהבתי את זה שמישהו בא מבחוץ ומדריך אותנו", אמר, אך הודה ביושר: "בדיעבד אני חושב שהוא צדק, לא אני. הוא עשה תקליט שאין דומה לו". את הגעגוע לחופש המוחלט שאפיין אותו אז, סיכם זילבר באמירה חדה: "חופש זה בקבר".
הראיון המלא מתוך "גם כן תרבות" עם גואל פינטו זמין להאזנה כאן
