חפש
Languages
ישיבת ממשלה

לממשלה הבאה יש בעיה גדולה – שאף אחד לא רוצה לדבר עליה

לא משנה איזו ממשלה תקום, המשימה הראשונה שלה תהיה הנושא הכי פחות מדובר של מערכת הבחירות – תקציב המדינה והגירעון. ואם הפוליטיקאים ימשיכו להתעסק בשטויות במקום לרפא את הכלכלה הישראלית החולה, כפי שקרה בעשור האחרון, מחאה חברתית נוספת היא רק עניין של זמן | חיות כיס
שאול אמסטרדמסקי
20 בספטמבר 2019
10:07

זהו. נגמר. בחירות 2019 מועד ב׳ מאחורינו. עכשיו מתחיל החלק הקשה באמת.

הנושא הכי פחות מדובר של מערכת הבחירות הזו - תקציב המדינה והגירעון הגדול - יהפוך להיות המשימה הראשונה של הממשלה החדשה. עוד לפני כן, במהלך המשא ומתן הקואליציוני, כשהמפלגות השונות יציבו דרישות תקציביות על השולחן, פקידי אגף התקציבים יהיו מחוץ לחדר בשביל להגיד – "אין כסף בקופה". 

לאחר מכן, אחרי השבעת הממשלה, שר האוצר החדש יקבל לידיו ערימה של הצעות ותוכניות שפקידי אגף התקציבים מכינים בימים אלה. המטרה: סגירת חריגה של כמעט 23 מיליארד שקל מתקרת הגירעון המותרת בחוק בשנה הבאה. האמצעים: העלאות מסים (מס סוכר, מס פלסטיק, מס גודש בכניסה לערים הגדולות ויהיו עוד), ביטול פטורים ממסים (פטור ממע"מ על קניה בחו"ל עד 75 דולר, פטור ממע"מ באילת, פטור ממס בקרנות ההשתלמות ויהיו עוד), קיצוצים (בכל מה שזז בעצם), ועוד שורה ארוכה של רפורמות כלכליות.

לעוד טורים של שאול אמסטרדמסקי:

• כשמבקר המדינה הופך לזרוע של ראש הממשלה – זה אתם שמשלמים
• ימין כלכלי אמיתי? כשבנט של 2019 סותר את בנט של 2015
• תקציב חדש מאפס? הפער בין ההבטחות של סתיו שפיר למציאות

שר או שרת האוצר, מי שזה לא יהיה, יצטרכו לבחור מבין כל אלה, להרכיב תמהיל שתואם את תפיסת עולמם, ושהם סבורים שיש סיכוי פוליטי שיעבור בממשלה ובכנסת. לאחר מכן, כל הסיפור יוצג לראש הממשלה, מי שהוא לא יהיה, שיצטרך לאשר, ומשם - לאישור הממשלה.

המטרה: סגירת חריגה של כמעט 23 מיליארד שקל מתקרת הגירעון המותרת בחוק בשנה הבאה. האמצעים: העלאות מסים, ביטול פטורים ממסים, קיצוצים ושורת רפורמות כלכליות

זה לא יקרה לפני ינואר, אבל כבר עכשיו זה ברור - זה הולך להיות מסובך, וזה הולך להיות כואב. כל קיצוץ ששרי הממשלה לא יצליחו להסכים עליו יהפוך להיות קיצוץ רוחבי בתקציבי כל משרדי הממשלה. כל העלאת מסים או ביטול פטור ממס ששרי הממשלה לא יצליחו להסכים עליהם יהפוך להיות הגדלה נוספת של הגירעון.

זה אולי נשמע רחוק ולא רלוונטי לחיי היום יום, אבל האמת היא שזה רלוונטי מאוד. כי כל מה שנכנס לתקציב המדינה מתבטא באיכות השירותים שהממשלה נותנת לנו – בתור במשרד הפנים, בצפיפות הילדים בכיתות הלימוד, בחורים בכביש בכניסה למושב. וכל מה שנכנס לחוק ההסדרים שנלווה לתקציב המדינה ישפיע במישרין על האופן שבו אנחנו מתנהלים בישראל - על התור לרופא מומחה בקופת החולים, על היכולת לקנות מוצרי טואלטיקה בזול, על מצבו הפיננסי של הביטוח הלאומי.

העובדה שבשנתיים האחרונות הממשלה היוצאת התנהלה בחוסר אחריות תקציבית, הולכת לחזור אלינו כמו בומרנג כעת. הפינוקים ששר האוצר משה כחלון פיזר ללא מקור תקציבי ארוך טווח - צהרונים מסובסדים, נקודות זיכוי להורים, הפחתת מכסים ועוד - יצרו התחייבויות גבוהות מדי בתקציב המדינה. האופטימיות של כחלון ואנשיו בנוגע לכך שבכל שנה מגזר ההייטק ינפק אקזיט ענקי, סטייל חברת "מובילאיי", התבררה גם היא כלא מציאותית, והתוצאה היא גירעון ענק.

גירעון הוא הפער בין הוצאות הממשלה להכנסותיה. ככל שהפער הזה, המינוס הזה, גדול יותר, כך הממשלה צריכה ללוות יותר כסף בשביל לממנו. על הכסף הזה, על החובות האלה, משלמים ריבית. ומי שישלם את הריבית הם הילדים והנכדים שלנו. הגירעון הזה בעצם הוא הניסיון שלנו לחיות מעל לפופיק, על חשבון הדורות הבאים. זה בדיוק מה שעשו הדורות הקודמים לפנינו, בשנות ה-70 וה-80. עד היום אנחנו משלמים את המחיר.

כל שקל שהולך לתשלומי הריבית על החובות האלה הוא שקל שלא הולך למערכת החינוך או הבריאות. כל שקל שהולך לתשלומי הריבית על החובות האלה הוא עוד שקל שנדרשנו לשלם במסים. כל שקל שנחסוך בתשלומי הריבית יוכל לשמש למטרות החברתיות שלשמן אנחנו מוכנים לשלם מסים, או להפחתת שיעורי המס. ובדיוק בגלל זה שמירה על גבולות הגזרה של הגירעון הוא אחד המבחנים שלממשלה אסור להיכשל בהם. הממשלה היוצאת - נכשלה במבחן הזה בגדול.

הפזרנות של נתניהו

אבל האמת? האמת שזה לא רק עניין של השנתיים האחרונות, וזה לא רק עניין של הפזרנות של כחלון. בעשור האחרון, מאז שישראל הצליחה להתמודד בצורה מרשימה עם המשבר הכלכלי העולמי שפרץ בסוף 2008, הגירעון הממשלתי יצא משליטה. הוא יצא משליטה כי הממשלות שכיהנו כאן בעשור הזה רצו גם וגם וגם וגם. לפני הכול ומעל לכל, ראש הממשלה מאז 2009 בנימין נתניהו שם דגש אדיר על מערכת הביטחון, והגדיל את תקציב המערכת במידה ניכרת. בשום שלב, גם לאחר המחאה החברתית והמלצות ועדת טרכטנברג, נתניהו לא הסכים לקצץ בתקציב הביטחון.

בנוסף, ראש הממשלה למד את הלקח של בחירות 2006, אז שילם את המחיר על הקיצוצים החריפים שהנהיג בתקציב בזמן שהיה שר אוצר. בשעה שישב באופוזיציה, אחרי שהליכוד קיבלה 12 מנדטים בסך הכול, נתניהו הבין שיש פער גדול בין האידאולוגיה הכלכלית שלו, לפיה צריך להקטין את גודלו של המגזר הציבורי, לבין מה שהציבור מוכן לספוג. לכן, מאז שחזר לכיסא ראש הממשלה, נתניהו הגדיל מאוד את תקציבי החינוך, הבריאות, וחלק מקצבאות הביטוח הלאומי. הממשלות בראשותו גם חתמו על הסכמי שכר מפנקים עם ההסתדרות, על העלאת שכר המינימום וביצעו צעדים נוספים שנתניהו מתנגד להם אידאולוגית.

ולבסוף, לאורך כל העשור הזה, כל אימת שהיה יכול, וגם כשאי אפשר היה, נתניהו הוריד את שיעורי מס ההכנסה. גם כשאמרו לו שלא תהיינה מספיק הכנסות בקופה, נתניהו ביטל את ההפחדות האלה והזכיר את התיאוריה הכלכלית שהוא מאמין בה - תורידו את שיעורי המס, תעודדו פעילות כלכלית ותקבלו גידול בהכנסות ממסים.

התוצאה של תנועת המלקחיים המשולשת הזו - יותר כסף לביטחון, יותר כסף לשירותים החברתיים, פחות מסים - היא גירעון כרוני. לאורך העשור האחרון הגירעון התקציבי של הממשלה יצא משליטה. רק בשתיים מתוך השנים הללו - ב-2015 וב-2017 - הגירעון היה נמוך מ-2% מהתוצר. ב-2015 זה קרה בגלל שבמהלך חודשים ארוכים הממשלה הייתה משותקת לקראת הבחירות, וב-2017 זה התאפשר כתוצאה מהאקזיט הגדול של "מובילאיי", שהגדיל מאוד את הכנסות הממשלה ממסים. אבל ביתר השנים, הגירעון פשוט השתולל.

הגירעון הזה, שלא מתכווץ גם בשנים שבהן הכלכלה הישראלית פורחת וכשהאבטלה בשפל ויש מקסימום אנשים בשוק העבודה, הוא כרוני. הוא תולדה של פוליטיקאים שלא מוכנים להחליט, שלא רוצים לריב עם אף אחד, שרוצים גם וגם וגם וגם, ושהדורות הבאים ישלמו עליו. זה ההיפך ממנהיגות כלכלית. והחלק הכי עגום הוא שבעשורים הקרובים הסיפור הזה הולך להחמיר.

כשהשיח נעשה קיצוני יותר – הנטל על מעמד הביניים גדל 

הגירעון הכרוני של ממשלת ישראל יחמיר בראש ובראשונה בגלל השינויים הדמוגרפיים בחברה הישראלית. על פי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בתוך עשורים ספורים חלקה של החברה החרדית באוכלוסייה יגדל עד כדי רבע, ובהמשך עד כדי שליש. אם שיעורי ההשכלה הגבוהה, ובהתאמה גם שיעורי ההשתתפות בשוק העבודה של הגברים החרדים, יישארו נמוכים, הנטל של הכלכלה הישראלית יהפוך כבד יותר על מעמד הביניים היצרני. הדבר נכון גם לגבי נשים מהחברה הערבית, מסיבות שונות לחלוטין.

במלים אחרות, אם הגברים החרדים והנשים הערביות לא ישתלבו במהירות ובכמויות גדולות בשוק העבודה, למעמד הביניים העובד יהיה קשה מאוד להמשיך להעלות את רמת החיים בישראל. וזה לא מספיק שהחרדים והערבים ישתלבו בשוק העבודה. הם גם צריכים להשתלב בעבודות מתקדמות, שדורשות מיומנויות גבוהות, ומשלמות שכר גבוה. כי כל עובד או עובדת שמתווספים למעגל העבודה בשכר נמוך, הם עובדים שלא משלמים מסים, אבל כן צורכים שירותים ממשלתיים מצד שני. זה מתכון בטוח להגדלת הגירעון.

אם הגברים החרדים והנשים הערביות לא ישתלבו במהירות ובכמויות גדולות בשוק העבודה, למעמד הביניים העובד יהיה קשה מאוד להמשיך להעלות את רמת החיים בישראל

רק שבמערכת הבחירות האחרונה - בשתיהן למעשה - הנושאים האלה כמעט שלא נידונו. שילוב חרדים וערבים זה משהו שלא מדברים עליו. הפריון הנמוך של העובדים הישראלים - העובדה שאנחנו עובדים יותר שעות אבל מייצרים פחות תפוקה ביחס למדינות מפותחות אחרות - הוא לא בדיוק משהו שמתעניינים בו במערכת בחירות. זה לא מצטלם, אי אפשר להפחיד עם זה אף אחד, וקשה להאשים בזה את התקשורת.

אבל הנושאים האלה - הדמוגרפיה, שוק העבודה, הפריון, מערכת המס, הגירעון - הם הם הנושאים שבאמת מרכיבים את חיי היום יום שלנו. זה לא אני אמרתי, יש קונצנזוס על כך בקרב כל הכלכלנים הבכירים בישראל, משמאל ומימין. תוכלו לשמוע אותם מדברים על זה בפרק הכפול והמיוחד של ההסכת שלנו "חיות כיס" שפרסמנו ערב הבחירות. ככל שהשיח הפוליטי בישראל הופך קיצוני יותר, מבוסס יותר על הפחדה ושנאה, על פילוג ומסרים שטחיים, כך הסיכוי שהממשלות יטפלו בבעיות העומק האלה קטן.

וככל שזה קורה, הלחץ על מעמד הביניים העובד רק גדל. בפעם האחרונה הלחץ הזה התפרץ במחאה החברתית של 2011. אם הממשלות לא יתעשתו, לא יפסיקו עם מדיניות הגם וגם וגם, לא יטפלו בבעיות העומק של הכלכלה הישראלית, גם אם זה אומר להתחיל לריב עם גופים בעלי עוצמה פוליטית, המחאה החברתית הבאה היא בלתי נמנעת - והיא עלולה להיות אלימה יותר, מפחידה יותר וכועסת יותר מהקודמת.