בנימין נתניהו, דונלד טראמפ, נסיך איחוד האמירויות מ
צילום: אי-פי

ביד אחת נתניהו חותם על הסכם שלום היסטורי, וביד השנייה מקים מדינה פלסטינית

אחרי הכרזות מכאן ועד לאבו דאבי רה"מ סיפק את הסחורה, ובמהלך יוצא דופן נכנס לרשימה קצרצרה של מנהיגים שכוננו שלום בישראל. אך ספקנות רבה אופפת את המאורע, ועל אף שנתניהו ניסה להתחמק מהשאלות בנושא, באיחוד האמירויות ובבית הלבן הבהירו מה המשמעויות של ההסכם
גילי כהן, פרשנות
14 באוגוסט 2020
08:09

ישראל חזרה לדבר שלום. אחרי בילד-אפים מרובים, הבטחה להצהרות חשובות מכאן ועד לאבו דאבי, אתמול (חמישי) זה אכן קרה. נתניהו הבטיח ערב היסטורי – ולפחות בזה, סיפק את הסחורה. הצעד שהוכרז אתמול, גם אם יישאר ברמת ההצהרות בלבד, הוא יוצא דופן. הסכמי השלום עם מצרים וירדן אומנם הגיעו אחרי איבה (וחלקה הגדול עוד נותר), אבל הוא בין מדינות שכנות שצריכות את היציבות הזו. איחוד האמירויות היא אחרת, והשלום הזה הוא אחר. שלום דווקא עם מדינה שבכלל לא מוגדרת כאויבת של ישראל, ולא ניהלה איתה סכסוך כלשהו (להוציא את תקרית חיסול מבחוח, שגם היא קשורה במידה רבה ביחסים הלא-רשמיים הענפים בין המדינות).

הטיימינג עצמו כמעט מן השמיים עבור טראמפ: רגע לפני הבחירות בארצות הברית, כשהוא מדשדש בסקרים, ומיד אחרי הרוח המחודשת שהפיח ג'ו ביידן בבחירתה של קמלה האריס לתפקיד סגנית הנשיא. גם לנתניהו זה מתאים. מי שמלהטט ברעיון הבחירות בשבועות האחרונים – בתזמון מקרי, כמובן, לקיומם של המגעים האינטנסיביים מאז תחילת חודש יולי בין המדינות – ודאי יוכל להתגאות בחזרתה של ה"ליגה האחרת" למגרש המדיני והבין לאומי. ואי אפשר גם בלי להזכיר את איראן. לקראת חודשי ההכרעה, כאשר במשמרות המהפכה שבים להתקדם בתחום העשרת האורניום, ישראל והאמירויות משלבות ידיים - הפעם באופן פומבי ורשמי.

בכך, יצטרף נתניהו לרשימה קצרה של מנהיגים שכוננו בישראל שלום: בגין ורבין. בבחירות 1996, לאחר הירצחו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, נתניהו רץ עם הסלוגן "עושים שלום בטוח". אמש, דוברו הפוליטי של ראש הממשלה, נאור יחיא, מיהר להעלות לסטורי באינסטגרם (רוח התקופה, בכל זאת) את התמונה מהקמפיין האייקוני יחד עם דגלי המדינות. לאחר שנבחר אז, נתניהו לא הצליח להביא שלום (אלא אם מישהו סבור שהסכם חברון בחתימתו השיג פיוס). בחלוף 24 שנים – הפעם זה קורה.

  בחלוף 24 שנים  - הפעם זה קורה. הסטורי של דוברו של נתניהו עם תמונת הקמפיין מבחירות 1996

אבל גם עכשיו, ספקנות רבה סובבת את המהלך, וזה לא רק בגלל המידור של שרי החוץ והביטחון, אשכנזי וגנץ. נתניהו יכול להאשים רק את עצמו על הרמות הגבה. מי שהשתמש כמעט בכל טריק בספר, כולל הקריצה אתמול בישיבת קבינט הקורונה על היעדרותו לשיחת הטלפון המשולשת עם הנשיא טראמפ ונסיך הכתר בן זאיד, לא יוכל להתלונן על ריבוי השאלות שנאספות.

אומנם בוושינגטון ובירושלים נשמעו אתמול דומים למדי: זה הסכם שלום לכל דבר, תכף יושבע השגריר הישראלי באבו דאבי, ואיחוד האמירויות? זוהי רק ההתחלה, מדינות נוספות כבר בדרך. אך הקולות הצוננים משהו (יש יאמרו, איך לא) הגיעו מהמפרץ. תחילה, הבהירו שם שמדובר במפת דרכים לנורמליזציה – בתמורה, כמובן, לעצירת מהלך הסיפוח. לא השהייה, לא זמני – עצירה מוחלטת. אחר כך, הוסיפו שכדאי להמתין עם הדרכון הדיפלומטי לשגריר הבא באיחוד האמירויות. ובסוף, כאילו היה חסר, גם הבהיר שגריר האמירויות לארצות הברית אל-עוטייבה, שפרסם את המאמר הנוקב ב"ידיעות אחרונות" נגד הסיפוח, שההסכם עם ישראל משמר את פתרון שתי המדינות, לא פחות.

נתניהו יכול להאשים רק את עצמו על הרמות הגבה. מי שהשתמש כמעט בכל טריק בספר, לא יוכל להתלונן על ריבוי השאלות שנאספות

כשנתניהו ניסה לא להשיב על שאלה בנושא במסיבת העיתונאים, חתנו ויועצו של הנשיא טראמפ, ג'ארד קושנר, אדריכל יוזמת השלום בין ישראל למפרציות, התנדב לגלות – בלחץ ארצות הברית, נתניהו הסכים לפתרון שתי המדינות. ואם לא די בכך, זה גם הועלה לטוויטר, לחשבון הרשמי של הבית הלבן.

המשמעות ברורה: נתניהו ביד אחת חותם על הסכם שלום – כנראה כבר בחודשים הקרובים במדשאות הבית הלבן, וביד השנייה מקים את המדינה הפלסטינית. זו תהיה מדינה לא-שגרתית, שצה"ל כנראה יהיה צבאה, אבל המסר הפוליטי ברור. "את יכולה להגדיר את זה כמדינה פלסטינית, יש כאלה שיגדירו את זה במונחים (אחרים)", אמר אתמול נתניהו. "אני לא מגדיר את זה, אני קובע: מה שחשוב זה המהות, לא התוויות". כך גם בנוגע להסכם עם איחוד האמירויות.