כיתה

לסגור ולפתוח מחדש: מערכת החינוך חייבת שיקום

עם תקציב של 60 מיליארד שקלים וירידה בהישגים שאול אמסטרדמסקי חושב שהקורונה היא הזדמנות לשינוי יסודי במערכת החינוך. משינוי מבנה משרד החינוך המסורבל, דרך צמצום מספר המקצועות ועד שינוי לוח החופשות - אם אנחנו נדרוש, הפוליטיקאים יקשיבו ויישמו | דעה
שאול אמסטרדמסקי
01 במרץ 2021
21:46
עודכן ב 06 מרץ 10:18

איך שלא נסובב את זה, הגיע הזמן להפעלה מחדש של מערכת החינוך. הקורונה הוכיחה את זה, הבחירות הן הזדמנות לזה - הגיע הזמן לריסטארט. ההבטחות שראש הממשלה נתניהו הבטיח אתמול? אלה סתם פירורים. את בתי הספר של החופש הגדול - שם גנדרני לקייטנות מסובסדות - המציא לפניו יאיר לפיד.

אנחנו לא זקוקים לפירורים. אנחנו זקוקים לרפורמות עומק של ממש. אם יש דבר אחד שאנחנו צריכים לוודא הוא שאנחנו לא מבזבזים את הקורונה - אסור שביום שאחרי, מערכת החינוך שלנו תחזור בדיוק למה שהיתה.

הנה שלושה דברים שאולי אתם לא יודעים על מערכת החינוך. במשך שנים תקציב מערכת החינוך היה השני בגודלו בספר התקציב של ממשלת ישראל. זה כבר לא המצב. תקציב מערכת החינוך הוא כבר הראשון בגודלו, יחד עם הביטחון, ראש בראש, כל מערכת בערך 60 מיליארד שקל. ועל אף שיש ישראלים שיגידו לכם שצה״ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם, קשה לי להאמין שתמצאו הרבה ישראלים שיגידו שמערכת החינוך הישראלית היא הטובה ביותר בעולם.

מתוך ה-60 מיליארד שזורמים למשרד החינוך כל שנה, ממש לא כל הכסף שהממשלה משקיעה מכספי המסים שלכם אכן מגיע לחינוך. כמה כן? שני שלישים. 66% מהתקציב מיועדים למשכורות למורים - כלומר אלה באמת שעות הוראה לתלמידים. 

השליש האחר של הכסף - בערך 20 מיליארד שקל כל שנה - הולך על דברים אחרים לגמרי. רובו (14 מיליארד שקל) הולכים על כל מיני שירותים נלווים כמו הסעות, תחזוקה, והוצאות אחרות. היתר מיועדים לדברים שלא קשורים לחינוך בשום צורה כמו למשל, מיליארד שקל בערך לתמיכה בתלמידי ישיבות. תקציב מטה משרד החינוך לבדו הוא 1.7 מיליארד שקל, כלומר 3% מתקציב המשרד. תחשבו מה אפשר היה לעשות עם כל כך הרבה כסף אם היינו משקיעים אותו אשכרה בחינוך.

וזה עוד לפני שסיפרתי לכם על האפליה הממוסדת, רבת השנים, בין התקציבים שמקבלים התלמידים החלשים ביותר בישראל - בחינוך הערבי - לבין התלמידים היהודים, בדגש על החינוך הממלכתי דתי. שיא הפערים? 75% יותר ליהודים לטובת הערבים. נשבע לכם שלא המצאתי את זה.

גדול ומסורבל: צריך לפרק את משרד החינוך ולבנות מחדש

הכי גרוע הוא שאנחנו לא מקבלים תוצאות מרשימות במיוחד בתמורה להשקעה הזו. מערכת החינוך הישראלית מייצרת באופן עקבי הישגים בינוניים למדי. הישגי התלמידים הישראלים במבחנים הבין-לאומיים מדורגים בסביבות המקום ה-39. אנחנו מתחת לממוצע. אנחנו מתחת למדינות כמו סלובקיה, הונגריה וליטא. ואם זה לא מספיק, ב-15 השנה האחרונות אנחנו מידרדרים באופן מתמיד. גם במתמטיקה, גם במדעים, גם בהבנת הנקרא. 

במה אנחנו כן מצטיינים? במה אנחנו מתברגים במקום הראשון במבחנים האלה באופן עקבי מאז 1999? בפערים בין התלמידים החזקים בישראל, לתלמידים החלשים. יש לזה מיליון סיבות, ולא ניגע כאן לכולן. אבל אני רוצה להצביע על כמה מהן, כפי שהעלו שורה של ועדות ציבוריות שדנו בנושא, ולא מעט אנשי חינוך שדיברתי איתם בשנה החולפת. דבר ראשון, משרד החינוך מנסה לפתור את הכול באמצעות כלי אחד מרכזי - שעות הוראה. יש בעיה איפשהו? בואו נזרוק על זה שעות הוראה. אבל מי אמר שזה מה שנדרש? אולי צריך דווקא לצמצם שעות הוראה? אולי צריך להשקיע את אותו הכסף בשיפור איכות המורות והמורים?

דבר שני, המשרד עצמו מחזיק ברצועה את כל המערכת ולא נותן לה להתקדם. המשרד עושה הכול - הוא מעסיק את המורות והמורים, הוא קובע את תוכניות הלימוד, את ספרי הלימוד, את האמצעים הדיגיטליים. הוא המתכנן, המבצע, המנהל, המפקח, הכול הכול מהכול. הגמישות שהוא נותן לשטח קרובה לאפס. 

"מבנה משרד החינוך חייב להשתנות. בואו פשוט נסגור ונפתח אותו מחדש. רזה יותר, יעיל יותר, ממוקד יותר"

קבלו דוגמא - מורה לתנ"ך בתיכון בשם גל מאיר סיפר לנו בפודקאסט שלנו ״חיות כיס״ איך הוא השתתף בתוכנית של משרד החינוך שהיתה אמורה להגדיל את מידת החופש שיש להם: ״זו היתה תוכנית שעל הנייר באה לבית הספר ואומרים: תגישו לנו את תוכנית הלימודים שלכם, את תוכנית ההערכה שלכם ונדבר על זה. ישבנו, צוות תנ"ך, שבועיים מהחיים יומם ולילה, עשינו סוג של סמינר 'בואו נכתוב תוכנית לימודים'. יצאנו עם תוכנית לימודים שהדרישות הדיסציפלינריות שלה לא נופלות מאלה של תוכנית הלימודים הרגילה, שדרישות ההערכה שלה לא נופלות מתוכנית הלימודים הרגילה, רק עשינו את החטא החמור - בחרנו בפרקים אחרים בתנ"ך מאלה של תוכנית הלימודים הרשמית״, הוא סיפר. 

אתם יודעים מה קרה? ״נציגי משרד החינוך הגיעו לאשר את התוכנית שלנו. ואז הם הסתכלו בתוכנית ואמרו: ׳וואו, איזה תוכנית יפה ומושקעת, יש פה רעיונות מעולים. אבל זה לא תואם את תוכנית הלימודים של מדינת ישראל. אנחנו לא מאשרים את זה כך. אתם יכולים להגיש לנו מחדש את תוכנית הלימודים שלפחות 95% מהפרקים זהים לתוכנית הלימודים הרגילה׳״.

וזה סיפור אחד, אבל הוא לגמרי מייצג את המשרד הזה. הגיע הזמן לעשות לו ריסטארט. איזה דברים צריכים לקרות? המון דברים, אבל לדעתי יש כמה דברים שיותר דחופים מאחרים.

דבר ראשון - צריך לפרק את משרד החינוך. תראו איך נראה עץ המבנה של משרד החינוך. הוא כל כך גדול ומסורבל שהוא אפילו לא נכנס להם בעמוד כמו שצריך, אז הם סובבו אותו על הצד.

איך אפשר לקבל החלטות ככה? איך אפשר לנהל ככה? מה ההבדל בין המזכירות הפדגוגית למינהל הפדגוגי? ולמה צריך כל כך הרבה מפקחות ומפקחים? אם כל המערכת מתלוננת עליהם, מה בעצם הם עושים?

מבנה משרד החינוך חייב להשתנות. בואו פשוט נסגור ונפתח אותו מחדש. רזה יותר, יעיל יותר, ממוקד יותר. ובעיקר - בואו נוציא את הכוח מהמשרד, ונפזר אותו בשטח. חלק ניתן לרשויות המקומיות, חלק ישירות למנהלות ולמנהלים בעצמם, חלק למורות ולמורים. שהמשרד עצמו יהיה רגולטור, וזהו. אוטונומיה בחינוך - ניהולית, תקציבית ותוכנית, במסגרת גבולות גזרה רחבים ממלכתיים.

דבר שני - צריך לצמצם את מספר המקצועות. זה קורה כבר עכשיו בקורונה, כי אין ברירה, ולדעתי זה צריך להישאר. תלמדו פחות - אבל תעמיקו יותר. למה היסטוריה וגיאוגרפיה נלמדים בנפרד? למה צריך גם כישורי חיים וגם מפתח הל״ב? למה צריך 250 אפשרויות לבגרות? חלאס עם זה. בישראל אין בעיה של כמות מורות, יש בעיה של יותר מדי מקצועות. הקורונה הכריחה אותנו לצמצם? מעולה, בואו נישאר עם הצמצום הזה, ונשקיע יותר בילדים.

הקורונה היא הזדמנות לשינוי, אם נדרוש - הפוליטיקאים יקשיבו

ודבר אחרון - הסיפור הזה עם החופשים. חלאס עם זה, זה לא נורמלי ככה. מתחילת שנת הלימודים עד חודש מארס כבר נפתח פער של 13 ימים בין מספר ימי החופשה של הילדים למספר ימי החופשה של ההורים. בסוף השנה, הפער כבר עומד על כמעט 80 ימים. זה פסיכי.

כשמשווים אותנו למדינות אחרות ובודקים מה היחס בין מספר ימי העבודה שאין בהם לימודים לבין המספר המינימלי של ימי החופש שיש לעובדים, בדיקה שבנק ישראל עשה, יוצא שאנחנו במקום השלישי מבין מדינות המערב. פי ארבעה וחצי ימי חופשה לילדים לעומת ימי חופשה להורים. רק בקנדה ובליטא המצב יותר גרוע.

איך פותרים את זה? אני הצלחתי לחשוב על שתי אפשרויות מרכזיות, אבל אפשר לחשוב גם על אחרות: דבר ראשון, אפשר לקצר את החופש הגדול. או להזיז אותו קדימה, כך שיבלע את חגי תשרי ושנת הלימודים תחל אחרי החגים. כמו שנת הלימודים האקדמית. נשמע לכם מופרך? כבר היום במערכת החינוך החרדית החופש הגדול ויתר החופשות מתנהגות אחרת לגמרי מאשר במערכת החינוך הממלכתית. למה הם יכולים ואנחנו לא?

דבר שני, בואו נבטל את הלימודים בימי שישי. שלא ילמדו בימי שישי. חמישה ימי לימוד בשבוע, אבל ארוכים יותר. למה? המורות לא רוצות שיקחו להן את ימי החופשה? מבחינתן הן צודקות. אין צורך לקחת את ימי החופשה. קחו את כל ימי השישי האלה, בטלו אותם, ותהפכו אותם לימי חופשה. תקזזו את זה מהמון ימי חופשה שמפוזרים לאורך השנה, חנוכה, פורים, כל מיני איסרו חגים מיותרים, והנה פתרתם חלק אדיר מהבעיה. ואגב, אם המשמעות של כל המהלכים האלה היא תוספת שכר למורות ולמורים? סבבה. המחיר הזה שווה לשלם. 

זה נשמע ענק ויש פה ארגוני עובדים והרבה כוחות גדולים שעומדים מנגד, ועדיין, אני מאמין שאפשר לחולל את השינוי הזה. איך? מנהל מינהל החינוך של ירושלים, אביב קינן, אמר זאת טוב ממני בתוכנית שלנו ״משחקי הכיס״: "כשיש לחץ ציבורי, הוא משפיע על הפוליטיקאים ודברים קורים".

אני מאוד מאמין בזה. הקורונה היא הזדמנות לשינוי. גם ככה דברים משתנים. הבחירות הן הזמן לשים את הנושא הזה במרכז. אם אנחנו נדרוש, הפוליטיקאים יקשיבו ויישמו. זה הזמן לריסטארט בחינוך.