תקיפת נהגים בנגב

מאורעות תשפ"ב: ההזדמנות האחרונה להציל את הנגב

השטח בדרום הופך ליותר ויותר קיצוני וגם יהודים כבר נכנעים לחוק הבדואי - המהיר והיעיל. במשך שנים מוסדות המדינה טיפחו והצמיחו את האלימות. הפתרון פשוט - רק צריך לרצות אותו | דעה
אסף פוזיילוב
27 בספטמבר 2021
09:05
עודכן ב 12:05

יהודי בעל בית קפה בירוחם סיפר לי ששכן בדואי הגיע להטריד אותו, איים והבטיח לחזור עם בני משפחה שיהרסו את המקום. הוא לא ידע מה לעשות. בירוחם פחות מאמינים במשטרה אחרי גל פריצות לאור יום ופרוטקשן שנגבה מדי חודש ממאות וילות בבנייה. לקוחות יעצו לו לפנות לקבלן בדואי מכובד שמגיע מדי פעם לשתות קפה. "מה המשטרה תעשה?", הוא הסביר. "יש לי מספיק ניסיון במקרים כאלה, זה ייקח הרבה יותר זמן ויהיה הרבה פחות יעיל. אני פונה לקבלן והוא יסדר צ'יק צ'ק את העניינים עם המשפחה של העבריין".

כך פועל החוק הבדואי - כוח של חמולות שמתנהל בשיטת "שן תחת שן". בניגוד לחוקי המדינה, החוק הבדואי מיידי, ברור, מאוד לא אפור. בהרבה מקרים, לצערנו, הוא גם מהיר יותר ויעיל יותר כדי להשיג שקט. איך אפשר להאשים את הבדואים, וגם היהודים שמקיימים אותו, אם שום דרך אחרת לא הוכחה כיעילה, והשטח רק הופך יותר ויותר קיצוני? איך אמור אדם נורמטיבי שומר חוק לנהוג?

כשתושבי עומר ותל שבע התקשרו אתמול שוב ושוב למשטרה כשפלנגות משתוללות ירו צרורות באין מפריע ביישוב, שום דבר לא עזר. הירי הכבד נמשך שעתיים. הפעם זה כבר קרה בבוקר ולא בלילה, וכדור אחד חדר לבית בעומר.

מאז ששי דרומי ירה למוות בפורץ לחווה שלו לפני 15 שנה, אחרי שנותר בלי מענה – איש לא פורץ אליו לחווה. לא סתם ביישובים בדרום חוזרים אחורה בזמן, לתקופת השומר. בבאר שבע יזמו קבוצות ווטסאפ שבהן נערות שחוות הטרדה יכולות לשלוח מיקום שלהן, ותוך דקות מגיעים גברים יהודים להגן עליהן. תוך שלושה ימים היוזמה הזו סחפה אלפים.

המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט טיפחו את ערוגת הפרא. הפרעות ב"שומר החומות" הוכיחו שהגבול בין אנרכיה עבריינית לפיגועים לאומניים - דק מאוד

בירוחם, באר שבע ולהבים מוקמות קבוצות של משמר אזרחי בעקבות מקרי אלימות קיצוניים בשנה האחרונה שלא נראו שם מעולם. בלי פחד והרתעה, גנבים מצטלמים עם כלי רכב גנובים ומעלים לטיקטוק, נערים מצלמים הטרדה מינית ומעלים לאינסטגרם. אחרים חוגגים על כיסאות של שופטים ומפיצים תיעוד, מנופפים באקדח על משפחה במרכז באר שבע, שודדים צעירים באיומי נשק בבירת הנגב. ואיך אפשר בלי הפרוטקשן של המגזר הבדואי, שכבר הרקיב את כל מערכת החינוך במגזר ושולט ברוב המינויים הבכירים, בפיתוח יישובים ואפילו בקבלנים של המדינה, במקורות ובכביש 6.

המקרים האלה לא אירעו סתם. במשך שנים הרשויות הבדואיות, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט השקו וטיפחו את ערוגת הפרא הזו. מעט מאוד אכיפה כשבדואים מתקשרים ומדווחים על ריבי חמולות, על ירי, על נשים מאוימות. כל סיפור מעציב יותר מקודמו. במשך שנים הבדואים אומרים שהנשק שמאפשרים להם לצבור יופנה בסוף ליהודים. זה בדיוק מה שקרה במבצע "שומר החומות". הפרעות הוכיחו שהגבול בין אנרכיה עבריינית לפיגועים לאומניים – דק מאוד. גם השופטים ששיחררו את רוב המחבלים למעצר בית קבעו שרובם לא התכוונו לנהוג בלאומנות, אלא שכך קרה. ואם זה קרה פעם אחת, זה יקרה שוב.

אז מה אפשר לעשות? פשוט מאוד: צריך להבין שזה מצב חירום ולהתייחס אליו בהתאם. אפילו ראש הממשלה רק לפני כמה חודשים אמר זאת כשהזעיק את כתבי הדרום להצהרה מיוחדת בעומר. ואם הוא היה צריך הוכחה שהבטחת הבחירות נכונה, לא הרבה זמן אחר כך הגיעו אירועי שומר חומות וההתפרעויות הלאומניות הראשונות אי פעם בנגב.

בשנתיים האחרונות יש רצון לאכיפה גם בתוך המגזר. ראש מועצת ערערה אמר לי לא מזמן בשידור לציטוט, וזה בהחלט שינוי מגמה, שהוא בעד הכנסת שב"כ למלחמה בפשיעה הבדואית. כשהמשטרה הכניסה פלוגות מג"ב לאזורי הכפרים אחרי סרטוני "חתונת דאעש" המחרידים, התושבים הבדואים רק בירכו על כך - וביקשו עוד ועוד צבא ומשטרה שיגן עליהם ויבדוק את כלי הרכב בצמתים.

מצב חירום מחייב לשים את העניין בראש סדר העדיפויות. בדיוק כמו שבמבצע "צוק איתן" מאות שוטרים ועשרות פרקליטים התעסקו רק במהומות האלימות. גם עכשיו אנחנו במלחמה. יש להקים במשטרה ובפרקליטות צוותים יעודיים שיפעילו מדיניות ברורה, שתיצור הרתעה, מתוך הבנה שזו ההזדמנות האחרונה להציל את הנגב, עבור כל תושביו. כן, יש צורך גם בהנחייה מצד נשיאת בית המשפט העליון לשופטים לאמץ מדיניות מרתיעה בהתחשב במציאות המקצינה וחומרת העבירות. זה התפקיד שלהם.

זה הרי כבר קרה בעבר, כשהמדינה רצתה להילחם בפוליגמיה לפני ארבע שנים. הוקמה ועדה גדולה ורצינית, עם מומחים מכל הקשת, בראשות מנכ"לית משרד המשפטים. הייתה זו השרה הבכירה איילת שקד שהובילה את המהלך, אז שרת המשפטים והיום שרת הפנים. אפילו היועץ המשפטי לממשלה הסכים לשנות סדרי עולם ולאכוף את החוק משנות ה-50 שאוסר על שימוש בנשים כרכוש. התשתית המשפטית הייתה קיימת, למרות שבמשך שנים פקידי המדינה בבתי הדין השרעיים אישרו את השימוש הזה, והמשטרה לא אכפה.

מה הביא פתאום לשינוי הזה במדיניות אחרי 70 שנה? התשובה היא שזה התאים מאוד פוליטית. מי שיזמה את הקמת הוועדה היא תנועת הימין רגבים, וזה התאים מאוד לשקד. החשש היה מריבוי טבעי של בדואים שנישאים לנשים פלסטיניות. המניע הבסיסי לא היה דאגה לנשים שמתייחסים אליהן כמו לכבשים. זה התאים ציבורית, והנושא זכה, בצדק, לרוח גבית מכל קצוות הקשת הפוליטית - חוץ מהגברים והממסד הבדואי.

אלא שאחרי כל העבודה והדרך החדשה שהתיימרה לעשות שינוי - מספר מזערי של כתבי אישום הוגש מאז - כ-20 בלבד בשלוש שנים, מתוך עשרות אלפי מקרי פוליגמיה קיימים. אבל הניסיון הראה שזה אפשרי, כשרוצים. כעת, מה שיכול להשפיע זה רק לחץ ציבורי משמעותי לעשות את הדבר הנכון, הערכי והציוני, לטובת כל תושבי הנגב ששבויים בידי מיעוט של אספסוף אלים, בטיפוח המדינה.