חפש
Languages
למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה
(צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

150 קילומטר ביום מהבית לעבודה

3,000 מורות ערביות נוסעות כל יום חצי מדינה לבתי הספר בנגב. למה? כי מערכת החינוך מוצפת, וללמד בבתי ספר יהודים זו לא אופציה
סמאח ותד
22 במאי 2017
15:15
עודכן ב 26 מאי 12:10

כל בוקר סונדוס מחאג'נה בת ה-28 קמה לעבודה בחמש וחצי. "אני נוסעת שעתיים וחצי בבוקר לבית הספר וחוזרת שעתיים וחצי", היא מספרת ל"כאן באמת". מחאג'נה, שעובדת כבר שמונה שנים כמורה למתמטיקה ומחשבים בבית ספר ברהט - 150 קילומטר מביתה באום אל פחם. מחאג'נה נאלצת לבלות מדי יום לפחות חמש שעות בכבישים כדי ללמד ולפרנס את משפחתה, מציאות שגובה ממנה מחיר כבד.

"אני נעדרת כמעט 12 שעות ביום מהבית. הילדים שלי גדלו ואין לי את החוויה הזאת של לקחת אותם לבית הספר או להשתתף באספות ההורים. כשהבן שלי שואל אותי למה הוא הולך לבית הספר באוטובוס, ושאר הילדים מגיעים עם ההורים שלהם, אני לא יודעת מה לענות לו. זה מאוד קשה לי, אבל זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים לשרוד. אין לי ברירה אחרת".

לא מדובר בסיפור אחד על מורה אחת שנוסעת למרחקים כדי לעבוד. בחברה הערבית זו ברירת המחדל של כל מי שסיימה בשנים האחרונות את התואר שלה בהוראה. למה? כי לצד מחסור בבתי ספר ושוק שמוצף ביותר מדי מורים ומורות, הרבה מהנשים הערביות מוסללות להשכלה אקדמאית ספציפית: הוראה. "כאן באמת" מנתח את הסיבות שדוחקות את המורות בחברה הערבית לעבוד רחוק מאוד מביתן. 

 סטודנטיות באוניברסיטת ירושלים (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)סטודנטיות באוניברסיטה העברית. כמעט מחצית מהנשים הערביות הולכות ללמוד הוראה (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

ציון שחורץ גורלות

"העבודה בתנאים האלו מאוד מתישה", מספרת אסראא דקה (28), אמא לשלוש בנות שמתגוררת בזמר ומלמדת בבאר שבע כבר שמונה שנים. "אני מתעוררת ב-4:30 כל בוקר וכל הנסיעות האלו עולות לי בבריאות. אני יוצאת מוקדם, חוזרת מאוחר והרבה פעמים אני אפילו לא מספיקה לראות את הבנות שלי, שישנות כשאני מגיעה הביתה".

איך הבנות שלך מגיבות להיעדרות שלך?
"אבא שלהן אמנם עושה את כל מה שצריך, אבל הן תמיד אומרות לי כמה שאני חסרה להן. הבת הגדולה שלי מסתדרת לבד בלימודים, אבל לאחותה הקטנה קשה בלעדיי ואני לא תמיד יכולה לפקח על הלימודים שלה. אם אני לא מקפידה לעקוב, מצב הלימודים שלה יכול להידרדר".

אז מי אשם בכך שמורה נאלצת לבלות כל כך הרבה שעות בדרכים? שיטת השיבוץ של משרד החינוך.

לפני תחילת הלימודים, מורה מתחילה צריכה להגיש למשרד החינוך בקשת שיבוץ, שבה היא מציינת את האזור שבו היא רוצה לעבוד ואת המקצוע שאותו היא רוצה ללמד.

כך זה עובד - משרד החינוך קבע פרמטרים, כמו וותק, השכלה, השתלמויות, מצב משפחתי ואפילו ציון במבחן בקיאות בשפה הערבית. כל אחד מהפרמטרים מקבל מספר נקודות. למשל, רווקה לא תקבל אף נקודה ואילו אישה נשואה עם ילדים תקבל שלוש נקודות. בעלת תואר ראשון תקבל שמונה נקודות ואילו בעלת דוקטורט תקבל 15 נקודות.

אחרי שמחשבים את כל הפרמטרים, כל מורה מקבלת ציון. לפי הציון הזה, ועדת שיבוץ של משרד החינוך קובעת את הסדר שבו היא מטפלת בבקשות שהגישו המורים. המורה עם הציון הכי גבוה תהיה הראשונה בתור. אם תהיה משרה פתוחה באזור המבוקש, המורה תקבל אותה. ומה עם מורים שלא קיבלו שיבוץ? במקרה הטוב הם ימשיכו ללמד בכפרים שרחוקים מהבתים שלהם, ובמקרה הפחות טוב, הם יהיו מבוטלים עד השיבוץ מחדש בשנה הבאה.

סנאא חלאילה: "כל שנה אני מגישה בקשה להעברה לצפון. אבל מפקח במשרד החינוך אמר לי 'אתם, המורים של החינוך המיוחד, אל תצפו להעברה בעשר השנים הקרובות'"

"כל בוקר אני יוצאת מהבית בסביבות 4:30 כדי להימנע מפקקים ולהגיע לבית הספר ב-7:15", מספרת סנאא חלאילה (28), שמתגוררת בסח'נין ועובדת כבר שמונה שנים כמורה לחינוך מיוחד בבית ספר ברהט. "יש לי שתי בנות קטנות. והן נפגעות מזה שאני לא נמצאת איתן בבוקר. אם הן מתעוררות כשאני עדיין מתכוננת לצאת לעבודה, הרבה פעמים זה מסתיים בבכי. כל שנה אני מגישה בקשה להעברת השיבוץ שלי לצפון. כל פעם אני נכנסת לאתר משרד החינוך, ורואה שגם השנה לא קיבלתי את השיבוץ. לפני שנה פניתי למפקח במשרד החינוך בעניין השיבוץ שלי והוא אמר לי 'אתם, המורים של החינוך המיוחד, אל תצפו להעברה בעשר השנים הקרובות. אין שעות למקצוע הזה בצפון'. אבל יש כמה דברים שעוזרים לקבל ההעברה".

כמו מה?
"אם יש לך קשרים עם מפקחים או מנהלי בית הספר אז תעברי לבית ספר אחר, אם לא אז תישארי איפה שאת נמצאת".

הטענה כי נוהל השיבוץ אינו הוגן אף הגיעה לפתחו של בית המשפט. ב-2013 הגישה המורה אנהאר זמירו, שהתגוררה בקלנסווה, תביעה נגד משרד החינוך. זמירו, שאז לימדה בבאר שבע, ביקשה לעבור ללמד באזור מגוריה, אך שתי בקשות שהגישה נדחו. כאשר נודע לה שבשני המקרים שובצו במקומה מורות עם ניקוד נמוך משלה, היא הגישה תביעה לבית הדין לעבודה. בית המשפט פסק לטובתה וקבע שתעבור ללמד קרוב לביתה.

6,000 מורים ערבים מובטלים

משרד החינוך לא חושף בפני הציבור את כמות הבקשות שהוא בודק מדי שנה. אך ב-2014 פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת נתונים על שיבוץ מורים ערבים במערכת החינוך. כך, מתוך 9,839 בקשות שיבוץ שהוגשו בשנת הלימודים תשע"ד רק 4,096 התקבלו. 90% מהבקשות הוגשו על ידי נשים. כלומר - כמעט מחצית מהמורים נשארו ללא עבודה או המשיכו לנסוע שעות כדי לעבוד.

אז כמה מורות מבלות שעות בכבישים? אף אחד לא יודע את המספר המדויק שלהן. לפי משרד החינוך, זו המציאות היומיומית של יותר מ-1,400 מורות. רובן גרות בצפון ונאלצות לנסוע ללמד בבתי ספר בדרום הארץ. עם זאת, בדיון שנערך בוועדת החינוך בכנסת בינואר 2016, מנהלת אגף כח אדם בהוראה, סוניה פרץ, טענה כי המספר עומד על כ-3,000 מורות. משרד החינוך לא הגיב לפניותינו בעניין. 

אינפו בקשות שיבוץ

הסיבה שכל כך מעט מורים מקבלים שיבוץ כל שנה היא ששוק ההוראה הערבי מוצף במורים. בחברה הערבית יש כיום 28 אלף מורים, ולפי ההערכות משרד החינוך, כ-6,000 מהמורים האלו מובטלים.
עם זאת, שיעור האבטלה לא מונע מנשים ערביות להמשיך לבחור במקצוע הזה. בישראל יש 23 מכללות להכשרת מורים, שמתוקצבות על ידי משרד החינוך, מתוכן שלוש מכללות ערביות: מכללת סחנין להכשרת מורים, המכללה הערבית לחינוך בחיפה ומכללת אלקאסמי בבאקה אלגרבייה. לפי הלמ"ס, ב-2016 היו 1,769 בוגרי הוראה ערבים במכללות בארץ. 87% מבוגרי ההוראה היו נשים. לשם השוואה, שיעור המורות מתוך סך המורים בישראל עומד על 80%.

"במכללת אלקאסמי אמרו לי שמורה למדעים זה מקצוע מבוקש ושאני אמצא עבודה מהר", מספרת עהד דסוקי (25), אמא לשני ילדים שמתגוררת בטמרה. דסוקי סיימה את התואר לפני חמש שנים, אך מאז היא מובטלת: "בשנתון שלי היו 34 בנות, אבל רק ארבע הצליחו למצוא עבודה". דסוקי ניסתה למצוא עבודה בצפון ללא הצלחה והיא מסרבת לחפש עבודה בדרום הארץ. "לא למדתי ארבע שנים כדי לענות את עצמי בנסיעות ארוכות לדרום. אני מעדיפה להיות עם הילדים שלי".

למה כל כך הרבה נשים בוחרות להיות מורות?

שיעור גדול מהנשים הערביות העובדות הן מורות. לפי מכון ולן ליר בירושלים, נכון ל-2013, 35% מהנשים הערביות העובדות הן מורות. כלומר, אחת מכל שלוש נשים ערביות היא מורה. המצב הזה אופייני לחברות מסורתיות ושמרניות; כפי שפרסמנו בעבר ב"כאן באמת", יותר מ-50% מהנשים החרדיות העובדות הן מורות, וכך גם אחת מכל ארבע נשים צעירות דתיות.

אינפו פילוח תעסוקתי של נשים ערביות שעובדות

גם השפעות חברותיות הופכות את מקצוע ההוראה לפופולרי במיוחד בקרב הנשים ערביות. למשל, הגיל שבו הנשים מתחילות ללמוד משפיע על המקצוע שיבחרו. בחברה הערבית נהוג ללכת ללמוד תואר ראשון בגיל 19, לאחר שעבדו שנה כדי לחסוך כסף למימון הלימודים. אך כיום באוניברסיטאות בארץ יש הגבלת גיל במספר מקצועות. למשל, בשביל ללמוד סיעוד, ריפוי בעיסוק או עבודה סוציאלית צריך להיות לפחות בת 20. נשים ערביות רבות מעדיפות ללכת למקצוע ההוראה, שבו לרוב אין הגבלת גיל, כדי לא לפספס שנה נוספת.

סיבה נוספת היא אופי המקצוע. במידה ומורה לא נשלחת ללמד קילומטרים מביתה, המקצוע מתאים מאוד לחברה מסורתית ושמרנית, שבה מצופה מהאישה לחזור הביתה מוקדם ולדאוג לגידול הילדים. לא מעודדים נשים לבחור דווקא בהוראה, אלא במקצוע שיאפשר להן עבודה ליד הבית ותנאים טובים שיבטיחו להן שקט כלכלי ותעסוקתי. מורות שמצליחות לקבל שיבוץ ליד ביתן אכן נהנות מהתנאים האלו.

לצד הצפייה להיות האחראית העיקרית לילדים, יש נשים שגם נתקלות בדרישה להקשיב לגבר במשפחה. כלומר, אם האב, הארוס או האח מתנגדים לכך שהאישה תלון מחוץ לבית או שתלמד במוסד רחוק, האופציה היחידה היא מכללה להכשרת מורות שנמצאת בסביבה.

הצורך לעבוד קרוב לבית לא משאיר יותר מדי אפשרויות תעסוקה לנשים הערביות. המוסדות היחידים שקיימים בתוך הכפר הם קופות חולים, מועצות אזוריות או מקומיות ובתי ספר. כך, שאם אישה ערבייה רוצה או נדרשת לעבוד ליד הבית, רוב הסיכויים שהיא תמצא את עצמה בתור מורה.

ד"ר אבו עסבה: "אפשר להשוות את החברה הירדנית לחברה הערבית. יש דמיון בתרבות ובמסורת. בירדן שיעור הנשים העובדות הוא 50%, ופה זה בקושי 33%. בירדן לנשים יש יותר אופציות"

המציאות הזו היא לא גזירת גורל. "אפשר להשוות את החברה הירדנית לחברה הערבית בישראל", מציע ד"ר ח'אלד אבו עסבה, סוציולוג ומומחה לתכנון ואסטרטגיות חינוכיות. "היא דומה לנו בתרבות ובמסורת. בירדן שיעור הנשים העובדות הוא 50%, ואצלנו, אחרי כל המאמצים שעושים, השיעור בקושי הגיע ל-33%, וגם זה נתון לא מדויק. בירדן לנשים יש יותר אופציות. הן יכולות להשתלב במשרדים ממשלתיים ובחברות שונות בעבודה עם אופי ניהולי, ואצלנו יש מחסומים בפני הבנות הערביות. אם היינו רואים אופק ואפשרויות תעסוקה במשרות מנהליות היינו רואים בנות לומדות ניהול ותעשייה ומנהל עסקים. בעולם האקדמיה בישראל לדוגמה, שיעור המרצים הערבים הוא פחות מ-1% ושיעור העובדים הערבים שמנהלים באקדמיה הוא 0.3%".

דד"ר ח'אלד אבו עסבה. "שיעור המרצים הערבים הוא פחות מ-1%" (צילום: אל קאבאס)

למה מורות ערביות לא הולכות ללמד בבתי ספר יהודים?

הפתרון, לכאורה, ממש מתחת לאף. בעוד שהחברה הערבית מוצפת במורים, במערכת החינוך היהודית יש דווקא מחסור. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, עד 2018 יחסרו 4,781 מורים במערכת החינוך היהודית. הסיבה למחסור נעוצה בעיקר במשכורת הנמוכה. אז אם בחברה ערבית יש עודף של מורים, למה הם לא הולכים ללמד בבתי הספר היהודים?

"האתגר המרכזי הוא הפיזור הדמוגרפי", אומרת אסתי הלפרין, מנכ"לית עמותת מרחבים, שמפעילה תכנית לשילוב מורות ערביות במערכת החינוך היהודית. "יש מחסור במורים באזור המרכז ובאזור השפלה, וכמעט ואין מורות ערביות שם. יש עודף גדול במורים ערבים בצפון, אבל שם יש גם עודף במורים יהודים. יש פערים מאוד גדולים בין היצע לביקוש. למשל אם אנחנו עכשיו צריכים לשבץ בחולון או בראשון לציון, מאוד קשה לנו לשכנע מורה מטייבה או מטירה לנסוע ללמוד בראשון. שנה שעברה פנה אלינו בית ספר מחולון שביקש ארבעה מורים ערבים, ולא הצלחנו לשבץ אף אחד".

למה מורות ערביות מוכנות לנסוע ללמד ברהט ולא בראשון לציון?
"הן נוסעות לדרום בדרך כלל בקבוצה של ארבע או חמש בנות כי כולן עובדות בשעות דמות, אבל בבתי הספר היהודים קשה לעשות את התיאום הזה".

סיבות נוספות הן חששות מפערי שפה ותרבות ומגזענות. "אני אישה פתוחה מאוד, אבל אני לא רואה את עצמי מלמדת בבית ספר יהודי", אומרת מאריה אבו מוך (28), שגרה בבאקה אלגרבייה ומלמדת ברהט. "אני לובשת חיג'אב ואני מפחדת מגזענות". אבו עסבה מגבה את הטענה שלה: "חלק מהאקדמאיות הערביות שלומדות הוראה במכללות יהודיות לא מתקבלות לבתי הספר היהודיים בגלל שהן עם חיג'אב. ואם הן מתקבלות, מאוד קשה להן שם".

הלפרין מודה שהשילוב הוא לא תמיד קל ("היה מקרה שמורה עם כיסוי ראש הגיעה לבית ספר ביום הראשון ללימודים והיה שומר חדש שלא נתן לה להיכנס"), אבל לרוב העמותה מצליחה לשלב בהצלחה מורות ערביות בבתי ספר יהודיים. "כשמורה כבר משתלבת בבית ספר, יש אווירת קבלה כי מנהלים שרוצים לשלב, מתכוונים לזה. בתכנית יש לנו מספר לא מבוטל של מורות עם כיסוי ראש. אחרי דקה שמורה כזו נכנסת לכיתה ומדברת קצת על כיסוי הראש שלה ומסבירה מאיפה היא והילדים יכולים לשאול אותה שאלות, זה עובר. יש אתגרים ודילמות שקשורות להגעה לסביבה לא מוכרת, לתרבות ארגונית שלא גדלת על פיה. התפקיד של העמותה זה לנסות לרכך את המעבר והזה, ולעבוד עם המורים ובתי הספר. הרבה מאוד מורות ערביות עושות את זה בצורה נפלאה".

המל"ג צריך לדעת איזה מקצועות צריך

כדי לשפר את המצב צריך למצוא פתרון שייתן מענה לבעיה ברמה החברתית, התעסוקתית והכלכלית. הפתרון צריך להגיע מהחברה הערבית בעצמה, אך יש צורך גם בהתערבות ממסדית. כלומר, לפתוח אזורי תעשייה ואפשרויות עבודה בקרבת הכפרים הערביים.

"ברמת העיקרון העיריות והרשויות המקומיות צריכות לדאוג וליזום אזוריים תעשייתיים כדי לשפר את המצב שלהן", אמר אבו עסבה. "אבל העיריות והרשויות הערביות רחוקות מלחשוב לטווח ארוך כי הן במצב של הישרדות ומסתמכות בתקציב שלהן על גביית ארנונה מתושבים. רעננה, למשל, משקיעה בכל תלמיד 1,100 ש"ח בשנה, אבל טירה שסמוכה לה משקיעה 450 ש"ח בתלמיד. ברעננה יש שני בניינים של אמדוקס שמשלמים ארנונה בשווי של כל הבניינים בטירה".

ד"ר אבו עסבה: "רעננה משקיעה בכל תלמיד 1,100 ש"ח בשנה, אבל טירה שסמוכה לה משקיעה 450 ש"ח. ברעננה יש שני בניינים של אמדוקס שמשלמים ארנונה בשווי של כל הבניינים בטירה"

בנוסף, אבו עסבה טוען שיש צורך בתכנון אסטרטגי מטעם המועצה להשכלה גבוהה: "המל"ג צריך להבין מה הצורך, כמה אנשי מקצוע צריכים בכל תחום ואיפה יש פוטנציאל לקלוט יותר אקדמיים ערבים". לאבו עסבה יש קווי מנחה לתכנית אסטרטגית שכזו. "בשלב הראשון צריך לערוך סקר ולבדוק איזה יכולות יש לנו בחברה הערבית. צריך לבדוק מה הפוטנציאל של התלמידים הערבים בסיום תקופת התיכון וכמה תלמידים זכאים לתעודת בגרות".

"בשלב השני צריך לקרוא את השוק, זאת אומרת לדעת מה הדרישות של השוק ואיך התלמידים שלנו יכולים לענות על דרישות אלה. לדוגמה בתחום ההוראה, אם יש לנו 2,000 בוגרי הוראה כל שנה ויש יכולת לקלוט רק 500, 1,500 נשלחים לאבטלה. במקום זה צריך למצוא להם חלופות, לאפשר הסבות למקצועות שכן צריך או לפתוח תכניות הכשרה מיוחדות. הצעירים והצעירות יתכווננו בעצמם כשיפתחו להם שוק עבודה חדש. זה מה שקרה בתחום האחיות, היה שם מחסור ועודדו צעירים ללמוד את זה והיום באמת הרבה בנות ערביות משתלבות במערכת הבריאות".

ממשרד החינוך לא נמסרה תגובה.