פסל הזהב בדמות נתניהו שהוצב השבוע בכיכר רבין
צילום: AP

למה שלא תעשה לך פסל?

פסל הזהב של נתניהו היה תזכורת להיעדרם של פסלי אדם בארץ. האם זה רק הדיבר השני ששלח את עולם האמנות לחפש אלטרנטיבה, או גם הזהות התרבותית של מדינת ישראל?
דניאל אלפנדרי ורחלי רזי
09 בדצמבר 2016
13:34
עודכן ב 13:39

פסל מנהיג מוזהב, כמו זה של בנימין נתניהו שהוצב השבוע בכיכר רבין, הוא מחזה די שכיח ברחבי העולם (גם אם לא בהכרח במדינות דמוקרטיות). לסין יש את מאו, בטורקמניסטן מתנוסס בגאון ברדימוחמדוב, את לנין נוכל למצוא גם היום בכל רחבי ברית המועצות לשעבר, ובצפון קוריאה הנשיאים המנוחים משושלת קים נמצאים בכל קרן רחוב.

הפסל של נתניהו, שהופל שעות ספורות לאחר שהוצב בכיכר על ידי האמן איתי זלאיט, אולי בהתאם לכוונת המשורר. מה שניתן בוודאות להגיד, הוא שבישראל, עיצוב פסל או אנדרטה בדמות אדם היא טאבו שכמעט אין לגעת בו.

הסיבה הבסיסית לכך היא הדיבר השני, "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" (שמות כ', ג'). "המסורת היהודית רוצה להדגיש את התרבות ההקשבתית, המושמעת, והרוחנית", מסביר הרב דוד סתיו, יושב ראש ארגון רבני צוהר, שאומר כי בתרבות היהודית ובהלכה יש רתיעה מפיסול דמויות אדם - להבדיל מן העבודה הזרה, שברעיונה היא תרבות מוחשית. "אמנם יש בהלכה פרצות המאפשרות יצירת פסלים בדמות אדם, כמו יצירת פסל שיש בו פגם או פסל שאת הישורת האחרונה שלו יצר גוי, אך התפיסה היהודית הרוחנית מושרשת בנו, ולעיתים חזקה יותר מן ההלכה".

אך האם זו רק שאלה הלכתית?

לפי האמן יאיר גרבוז, הסיבה לכך היא בכרוניקה של מדינת ישראל: פסלים בדמות אדם הם מסורת אמנותית שהייתה נהוגה בעולם שלפני קום המדינה, ולכן אינם בולטים כאן. "כשתודעת פיסול החוצות התחילה לחדור בישראל, היא נגעה לפיסול אחר. זו אומנות מיושנת, שעברה מן העולם המערבי.

"הפסל של נתניהו מושפע ממסורת עתיקה, או ממקומות עם פחות תרבות שבהם מנהיגים זוכים להאדרה. העבודה הזאת היא לא פולחן אישיות, אלא נוגעת לתופעת פולחן האישיות. גם אם היו שמים פסל של אובמה היום בטיימס סקוור, זה היה בהקשר של פולחן אישיות".

חלק מבניית הזיכרון קולקטיבי

נכון ל-2013, מספר האנדרטאות הרשמי בישראל עמד על 2,900 – ממוצע של אנדרטה לכל 8 נופלים, לעומת היחס באירופה שעומד על אנדרטה אחת לכל 10,000 חללים. אך בעוד שמקור המילה "אנדרטה" הוא מהמילה היוונית לאדם, "אנדרו", ומטרתה היא הנצחת אישים חשובים ומאורעות היסטוריים, כמעט ולא ניתן למצוא בישראל אנדרטאות בדמות אדם.

מדוע במדינה בה קיימת אובססית הנצחה, כמעט ואין זכר לאנדרטאות פיגורטיביות?

לדברי פרופ' מעוז עזריהו, חוקר הנצחה מאוניברסיטת חיפה, אחרי מלחמת העולם השנייה השימוש בדמויות פחת, וגל ההנצחה הגדול בשנות ה-50 בישראל הושפע מזרם של אמנות אבסטרקטית. "לראשי עירייה הקיום של אמנות מופשטת היה ברכה מהשמיים. ולמרות זאת, במכרזים לאנדרטאות במכרזי ערים ביקשו להתחשב במסורת היהודית".

פרופ' עזריהו מוסיף ומספר על מקרה בולט של בחירה באמנות אבסטרקטית: "האנדרטה הכי לא 'אנדרטית' בארץ היא אנדרטת השואה והתקומה של יגאל תומרקין בכיכר רבין. שם קרה דבר הפוך - לראש העיר נמיר היה נוח שתהייה אנדרטה אבסטרקטית, אבל הרבה אנשים בעירייה, כולל נציג המפד''ל, היו נגד הפירמידה כי הם ציפו למשהו ברור שניתן להזדהות איתו כמו דמויות, מגן דוד וחוטי תיל".

נשיאי המדינה מונצחים בכניסה לבית הנשיא. צילום: פלאש 90נשיאי המדינה מונצחים בכניסה לבית הנשיא. צילום: פלאש 90

היכן ניתן לראות בארץ אנדרטאות פיגורטיביות?

"במקומות ללא מחויבות פוליטית ואידיאולוגית", אומר פרופ' עזריהו. "אנדרטת המגנים בקיבוץ נגבה, אותה יצר ב-1949 הפסל נתן רפפורט, היא הבולטת ביותר. ישנה העתקה של מסורת מזרח אירופאית, המודל הסובייטי המוגזם של המסורת הישנה".

פסלים נוספים מימי המנדט הם "לורד מלצ'ט" של בתיה לישנסקי בתל מונד (1934), אלכסנדר זיד הסמוך לגן הלאומי בית שערים (1940) של הדוד פולו, והגנרל אדמונד אלנבי בבאר שבע של אברהם מלינקוב. מקום נוסף בו ניתן למצוא פסלים בדמויות אדם הוא בגן הפסלים בבית הנשיא. ברחבי הגן ניתן לראות את פסלי ראש הנשיאים הקודמים, ביניהם גם משה קצב, שהורשע באונס ומרצה בימים אלה עונש מאסר. אך גם במקרה הזה, הפסלים נמצאים במקום שאינו נגיש לציבור הרחב, ורק הנשיא המכהן ואורחיו חשופים אליהם.

אנדרטת אלסנדר זייד, נחנכה בשנת 1940. צילום: פלאש 90אנדרטת אלסנדר זייד. נחנכה בשנת 1940. צילום: פלאש 90

נכון לומר שפסלים פיגורטיביים מזוהים עם משטרים טוטליטריים, אבל פסלים אלו הם נכס גם במדינות דמוקרטיות ולמעשה קיימים אלפי שנים. כך לדוגמא בכניסה לפארק ציבורי בבוסטון ניצב פסל ובו נראה ג'ורג' וושינגטון במדי צבא רכוב על סוס, שהוקם ב-1869 על ידי הפסל תומס בל.

לפסל תפקיד חברתי שניתן ללמוד ממנו רבות על התקופה. "הוא חלק מתהליך הסוציאליזציה החברתי והתרבותי. הוא מאדיר אנשים יוצאים מן כלל. כששמים פסל כזה במרחב הציבורי זה חלק מלמידה חברתית. אומרים לציבור מה חשוב", טוענת ד''ר גילה אורן, מומחית למורשת והנצחה, ראש ההתמחות בשיווק פרסום ודיגיטל בביה''ס למנהל עסקים המסלול האקדמי, המכללה למנהל.

ההנצחה היא חלק מבניית הזיכרון קולקטיבי. רצונם של בעלי הכוח בהווה הוא לשרטט את הזיכרון שלנו. ההנצחה מקפלת בתוכה את ההכרה בזמניות האדם, ובמקביל הרצון לזכור משהו לנצח. הפסל מיועד לתווך את הפער בין זמניות האדם לרצון לזכור לאורך זמן.

בעת החדשה ישנה זליגה מפיסול פיגורטיבי מאדיר לפיסול אבסטרקטי. הקתולים מסבירים את השימוש הנרחב בפסלים בכך שאנשים לא ידעו בעבר לקרוא ולכתוב, והפסלים הגדולים עזרו לכמרים לספר לציבור את סיפורי המקרא. בבודהיזם משתחווים לפסלים כיוון שזה חלק מהמנגנון לעידוד צניעות ולהיפטר מהיוהרה. 

ובכלל, גורל הפסל של נתניהו היה צפוי למדי, גם אם התהליך בישראל היה מגוחך ומהיר פי כמה מאשר במקרה של פסלים אמיתיים ברחבי העולם. סופם של פסלים רבים בעולם ליפול מקומתם. בסוף שנות השמונים, עם התמוטטות הגוש הסובייטי היו אלו פסליהם של לנין וסטלין, מנהיגי ברית המועצות. ב-2003, כשהאמריקנים כבשו את בגדד, סופו של עידן סדאם חוסיין סומן כשפסלו האימתני נופץ והופל. גם מועמר קדאפי זכה ליחס דומה ב-2011, בעיצומו של האביב הערבי, וב-2013 קיבלה המחאה האנטי רוסית באוקראינה ביטוי כשפסל נוסף של לנין הופל. הרתיעה הישראלית מפסלים כאלה מקטינה את הסיכוי שכאן צפוי תסריט דומה בעתיד.