הצעת המחליטים של הממשלה לקרוא למלחמה האחרונה בשם הפאתטי "מלחמת התקומה" ממילא לא תתקבל בציבור. יש לקוות שהישגי המלחמה הממושכת יביאו לתוצאות חיוביות ארוכות טווח, אבל היא בוודאי נפתחה בכישלון אסטרטגי, והניסיון למתג אותה כנקודת מפנה היסטורית-הירואית של שינוי לטובה לא יצלח.
מאז "מלחמת העצמאות" נכשל שוב ושוב נסיונם של פוליטיקאים לקרוא למלחמות בשמות בעלי משמעות ערכית, המגדירים לדעתם את מטרת המלחמה או את הישגיה. הציבור הישראלי קרא למלחמת העצמאות בשם הזה משום שכך נקראו מלחמות שהיו קשורות בהקמת ישות מדינית-עצמאית במדינות רבות: ארצות הברית, יוון, אלג'יריה וכו'. הניסיון של בן-גוריון לקרוא למלחמה בשם המליצי "מלחמת הקוממיות" והניסיון של בגין למתג אותה כ"מלחמת השחרור" (כדי לרמוז למאבק בבריטים) - נחלו בתחילה הצלחה חלקית בעיקר בעיתונות מפלגתית של התקופה, אך בסופו של דבר נכשלו.
הציבור והתקשורת העדיפו בעבר לזהות מלחמות בשמות המציינים באופן אובייקטיבי חזית לחימה או מועד, ולא בשמות טעוני פאתוס שנתנה להם הממשלה: סיני (ולא קדש), "מלחמת לבנון הראשונה" (ולא "שלום הגליל") וכן הלאה. שמה של מלחמת ששת הימים, שהישגיה היו חד-משמעיים והאסטרטגיה של הממשלה בה הייתה בקונצנזוס, מרמז למהירותה, אבל יש לו עיגון חזק בנתון אובייקטיבי (כמו "מלחמת 30 השנים" או "מלחמת מאה השנים"), ולכן הוא מקובל גם במדינות ערב.
כינויה של "מלחמת יום הכיפורים" כ"מלחמת המחדל" בידי מנחם בגין, עיתון "הארץ" וכלי תקשורת שונים, דעך עוד טרם פרוץ "מלחמת לבנון הראשונה". הציבור העדיף ציון מועד על פני התפלמסות פוליטית. ההצעה של משה דיין - "מלחמת יום הדין" - נראתה כדרמטית מדי וטעונה במשמעות תיאולוגית מיותרת.
קביעת שם המלחמה כרוכה בהוצאות כלכליות ובביצוע מטלות שונות: שילוט, אנדרטאות, פרסומים רשמיים ועוד. המטלה הקשה ביותר תהיה שינוי הכיתוב בקברי חללי צה"ל בהר הרצל ובבתי הקברות הצבאיים. החוק קובע כיתוב אחיד על גבי המצבות, ומותיר אפשרות מוגבלת לכיתוב אישי בכפוף לאישור. שם מלא-הוד כמו "מלחמת התקומה" צפוי להיתקל בסירוב המוני של משפחות שכולות לקבלו, הליכים משפטיים ופוליטיים מקטבים, ובאופן כללי: ביזיון.
מרבית הציבור משתמש היום בכינוי "מלחמת 7 באוקטובר", למרות שהיא פרצה בחג עברי, שהוא יום שבתון לאומי, כמו יום הכיפורים. אחת הסיבות לכך כנראה, הוא שאחד משני השמות של החג הכפול - שמחת תורה, איננו שם אפשרי למלחמה. לא ניתן לכרוך את המילה "שמחה" בשמה של אף מלחמה, ובוודאי לא מלחמה שנפתחה בטבח המוני באזרחים ישראלים.
אומנם חילונים ומרבית הדתיים שאינם חרדים משתמשים לצרכים יום-יומיים ובנושאי חול בלוח השנה הלועזי, אבל בהקשרים לאומיים העדיפו בעבר כינוי עברי. בשיח הפנים-ישראלי החילוני ניתן לכנות את "מלחמת העצמאות" בכינוי "מלחמת תש"ח" אבל הכינוי "מלחמת 1948" נתפס כהתנכרות לפרספקטיבה הישראלית. אפשר להבין את החשש שמא המשך השימוש בתאריך הלועזי לציון שם המלחמה עלול להראות כצעד במלחמת התרבות הפנים-ישראלית, שחלק ממנה הוא הפניית עורף זועמת של חלק מסוים מן הציבור החילוני לסממנים יהודיים שמקורם דתי.
השר לשעבר יזהר שי, אב שכול מן המלחמה הזאת, כתב היום: "השם הנכון הוא מלחמת שמיני עצרת". זאת נראית הצעה סבירה ולא מפלגת. "מלחמת השנתיים" עשוי להתבסס על ציון זמן אובייקטיבי ולבטא את העובדה שמדובר במלחמה רב-זירתית קשה, הארוכה בתולדות המדינה. יתכן שניתן, אם תזדמן שעת רצון של מאמצי איחוי קרעים לאומיים, לתת לאנשים כמו יזהר שי, גדי איזנקוט ורחל פולין-גולדברג, להציע יחדיו לממשלה שמות ראויים, בלתי פוליטיים, למלחמה.
