ג'ייסון סטיית'האם, כוכב סרטי האקשן של השנים האחרונות, חבר לבמאי דיוויד אייר, שידע הצלחות ("סוף המשמרת", "זעם"); והתסריטאי קורט ווימר, שגם הוא ידע הצלחות ("אזרח שומר חוק", "שיווי משקל"). אבל במקום שהכוכבים יסתדרו בשורה ויניבו סרט אקשן מספק ואפילו מהנה - "הכוורן" הוא סיפור מבולבל, עם אקשן בינוני ועלילה מטופשת.
דבורה קטלנית: העלילה בקטנה
סטיית'האם הוא אדם קליי, פנסיונר של ארגון צללים (כן, עוד אחד כזה) שנקרא "הכוורנים". קבוצת אנשים שמאוד מוכשרת בלהרוג אנשים אחרים (אלא אם העלילה דורשת אחרת), ומטרתה להגן על "הכוורת", קרי ארצות הברית - כנראה, לא ממש טרחו להסביר - כשאף אחד אחר לא יכול.
קליי מעביר את חיי הפרישה בגידול כוורות דבורים, ומתגורר באסם הנמצא בבעלותה של אלואיז (פלישיה ראשד, סרטי "קריד", "משפחת קוסבי"), אישה מבוגרת המתגוררת לבדה בבית ליד, ועל פי קליי הייתה "היחידה שאי פעם דאגה לו" - ומאוד ברור שמשהו רע הולך לקרות לה.
אלואיז מקבלת התראה למחשב שלה, שמתבררת כהונאת פישינג, ומתקשרת למספר המופיע על המסך. כאן מתחילה סצנה טובה ואפקטיבית (היחידה בסרט) - בה חבורה של נוכלים צעירים חסרי מוסר, מעצורים ורחמים; מנצלת את חוסר האונים והתמימות של אדם מבוגר כדי לשדוד ממנו את כל חסכונותיו.
מחול הדבורה: מסע הנקמה של קליי
לאחר התוצאות ההרסניות של ההונאה, קליי יוצא לנקום באחראים באופן חסר המוסר, המעצורים והרחמים שמאפיין את הנבלים, בעוד הוא מנסה לאתר את העומד בראשה של תופעה רחבה יותר. במקביל אליו, בתה של אלואיז - ורונה (אמי רייבר-למפמן, "אקדמיית המטרייה"), שהיא במקרה גם סוכנת FBI, מחפשת את האשמים ורודפת גם אחרי קליי ושובל הגופות שהוא מותיר אחריו.
"הכוורן" לאורכו מספר לצופים על חשיבות הדבורים לעולם, המבנה ההיררכי של יוצרות הדבש - מהפועלת הפשוטה ועד המלכה המכהנת; והצורך להגן על הכוורת מאויבים. המטרה לכך ברורה, אם כי הדרך מייגעת ונשחקת מהר, והיא כדי לנבא לצופים את מהלך הסרט.
הבעיה מתחילה כאשר כל דמות בנפרד, לה יש מידע חלקי בלבד, פועלת על פי מה שהועבר לצופים על "הכוורנים" והקוד על פיו הם חיים - ולא על סמך מידע שהיא רכשה בעצמה. וכאשר דמויות פועלות על פי מידע שלא אמור להיות להן, זה פוגע באמינות; ואם זה קורה בסרט אקשן, שלא דורש אמינות גבוהה מדי מלכתחילה, זה אומר שמישהו פישל בגדול.
פחות דבש - יותר עוקץ: האם "הכוורן" שווה את הזמן?
"הכוורן" מלא באקשן, אבל הוא לא אקשן טוב - וזה מאכזב לנוכח העובדה שסטיית'האם כבר הוכיח לא פעם שהוא יכול לספק לצופה קרבות פנים מול פנים ממושכים ואיכותיים. סצנות האקשן ערוכות באופן מהיר ומכאיב לעיניים, חסרות יצירתיות והסיכונים לקליי לא גדלים ככל שהסרט מתקדם.
סרטי אקשן לרוב לא דורשים הרבה מבחינת סיפור או עלילה. יש גיבור או גיבורה, קורה משהו טרגי - בדרך כלל למישהו קרוב אליהם, והם הורגים את כל המעורבים. בעוד הסאבטקסט בסרט מנסה להעלות שאלות מורכבות יותר בנוגע למוסריות הפעולות של הצד הטוב והרע בסרט - ואפילו להשוות ביניהן; העלילה לא רק מתעלמת מהן לגמרי, אלא סותרת אותן.
התוצאה היא דמות ראשית, שעל אף שהמניעים שלה מובנים, מאוד קשה להזדהות איתה או לרצות בהצלחתה - דבר מבורך בז'אנרים אחרים בקולנוע, שנותנים מקום לדיסוננס שנוצר וחוקרים אותו דרך הדמויות. אבל "הכוורן" מתעקש להישאר סרט אקשן וקליי שמוצג כגיבור - בפועל קרוב יותר להיות הנבל.
על הנייר, הליהוק של ג'ייסון סטיית'האם בעוד סרט אקשן נשמע כמו משהו מפתה מספיק כדי לראות בשביל קצת אסקפיזם מהנה - אבל מאוד מהר הצופים יבינו שהם נתפסו במלכודת דבש.
