"חולית: חלק 2" (Dune: Part 2) הוא המשך ישיר לקודמו, שיצא לקולנוע לפני קצת יותר משנתיים, ומבוסס על חציו השני ספרו של פרנק הרברט משנת 1965. "חולית: חלק 2" נראה מאוד מרשים כשמסתכלים על סוללת השחקנים האיכותיים והבמאי המוכשר שמנצח על הכול - אבל במהרה מתגלה כארמון חול המתפורר לנוכח חוסר רגש בעלילה ודמויות חד ממדיות.
אחרי שאכלו חול בסרט הראשון, פול אטרייאידס (טימות'י שאלאמה; "וונקה", "קרא לי בשמך") ואימו ג'סיקה (רבקה פרגוסון; "משימה בלתי אפשרי: נקמת מוות", "סילו") ששרדו את השמדת הבית שלהם, נאלצים לברוח ולחיות עם הדררים (Fremen) - השבטים המקומיים של הכוכב אראקיס, שנדחקו אל החלקים הפחות נעימים של הכוכב (וזה אומר הרבה).
החול יזכור: מסע הנקמה של פול
"חולית: חלק 2" מתמקד במסע הנקמה של פול בבית הארקונן והקיסר של האימפריה (כריסטופר ווקן; "ניתוק", "צייד הצבאים"), שקשרו יחד להפיל את בית אטרייאידס. כדי לעשות כך, פול צריך להוכיח לדררים, ובעיקר לעצמו, שהוא התגלמות הנבואה העתיקה המדברת על המשיח המכונה "ליסאן אל גאיב", שישחרר את תושבי הכוכב מעול הכובשים - ויחזיר להם את השליטה בביתם.
פול עושה זאת תחת הדרכתו של הדררי סטילגאר (חאבייר בארדם; "ויקי, כריסטינה ברצלונה", "ארץ קשוחה"), שמאמין שפול הוא "האחד". ובמקביל מפתח רומן עם צ'אני (זנדאיה, "ספיידרמן: אין דרך הביתה", "אופוריה"), שמייצגת את הדור הצעיר, היותר ספקני, אצל השבטים המקומיים. כל זה מתרחש בעוד ג'סיקה בוחשת בקלחת הרותחת ברקע - ומנסה לסלול את דרכו של בנה חזרה לפסגת הדיונה.
פול וצ'אני. טימות'י שאלאמה וזנדאיה - מתוך "חולית: חלק 2"; באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
יבש כמו הנגב: מה לא עובד ב"חולית: פרק 2"
הבמאי דני וילנב ("בלייד ראנר 2049", "אסירים") נאמן מאוד למקור, אולי נאמן מדי. המעריצים המושבעים של הספר יעריכו את זה, אבל זה גם מה שיכול למנוע מ"חולית" להפוך לאפוס קולנועי על זמני. הרברט כתב על עולם קר (הו האירוניה) וחסר רגש, ומילא אותו בפילוסופיות ומונולגים פנימיים. וילנב לא מצליח להביא את ההיבטים האלה אל המדיום המצולם באופן שיוביל לחיבור או הזדהות עם הדמויות.
ההיצמדות לחומר המקור משפיעה לרעה גם על קצב ההתקדמות של הסרט. יש שלושה רגעי שיא שאולי יגרמו לצופה לעבור מהישענות נינוחה בכיסא לישיבה דרוכה - זה מעט מדי. לאורך הסרט אין מספיק אקשן - וכשיש, הוא לא מספק. רגעי האקשן מאוד ממוקדים, קצרים - וביחס לעלילה, הם לא מספיק אלימים.
אחד מרגעי האקשן המעטים בסרט. מתוך "חולית: חלק 2"; באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
בתוך ארגז החול של וילנב
וילנב הוא במאי עולה בהוליווד, ולזכותו יאמר שהוא מצליח פעם אחר פעם להגשים את החזון שלו בבניית עולמות מושקעים ומרשימים מאוד. גם הפעם, מהרגע הראשון ועד הסוף, וילנב מכניס את הצופה אל הכוכב אראקיס הלוהט, בו אתה מרגיש כאילו קשה לך לנשום - ומעביר את החוקים הנוקשים של התרבות המקומית, שעל פיהם צריך לנהוג כדי לשרוד.
בכל הנוגע לצילום, הסרט לא פחות ממרהיב. האחראי על כך הוא גרג פרייזר - שזכה בפרס האוסקר על החלק הראשון. פרייזר מייצר שוטים מרהיבים ונרחבים מלאי עומק ועניין. המלחין האנס זימר ("בין כוכבים", "התחלה") מספק פסקול עוצמתי ונפלא - שממלא לא פעם את החוסר שנוצר מהריק העלילתי וחוסר הרגש של הדמויות.
צילומים מרהיבים ועולמות מרשימים. מתוך "חולית: חלק 2"; באדיבות לג'נדרי אנטרטיינמנט
פול ה"כל יכול"
אבל בכל מה שנוגע לסיפור ועלילה, נראה שגם אחרי 321 דקות וילנב עדיין מגרד את פני השטח. "חולית: חלק 2" מציג בעיות וחילוקי דעות, אבל הוא לא לוקח את הזמן לחקור אותן והן נפתרות לרוב ברקע, דבר שפוגם בקוהרנטיות של העלילה. בנוסף, הרבה דמויות ראשיות בנויות סביב תכונה אחת - מה שגורם לכל הסרט "ליפול" על הכתפיים של פול.
החיסרון בדמותו של פול הוא שיש לו את היכולת לראות את העתיד, או מה שיכול להיות העתיד אם ילך בכיוון כזה או אחר. על כן, מסע הגיבור מתנהל בעיקר בינו לבין עצמו. אין גורמים חיצוניים המשפיעים על קבלת ההחלטות שלו ועל תוצאות הבחירות שהוא עושה. זה נותן הרגשה שפול הוא "כל יכול", והדרך אותה הוא עובר צפויה וקצת משעממת.
פול בפוזה אופיינית. טימות'י שאלאמה - מתוך "חולית: חלק 2"; באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
חול או קודש? האם חולית: חלק 2 שווה את הצפייה?
40 שנה מעריצי הספר נעו ונדו במדבר הקולנועי בציפייה לבמאי האמיץ שיקח על עצמו את הפרויקט השאפתני, ובשבילם - כנראה ש"חולית: חלק 2" הוא נווה המדבר שיענה על כל הציפיות. ובאשר לאלו שפשוט באו לראות סרט שמספק את מה שהוא מבטיח - הם יגלו שהם צפו בעוד חזיון תעתועים.
