"שיר של יום חולין", "אי שם", "בשנה הבאה", "כבר אחרי חצות", "ללכת שבי אחרייך", הם רק חלק קטנטן מרפרטואר השירים הענק של אילנית, אולי אחת הזמרות הגדולות והאהובות במדינה, שכבר מזמן נחשבת חלק בלתי נפרד מפס הקול הישראלי. רגע לפני שתציין 60 שנות קריירה במופע חגיגי בהיכל התרבות תל אביב ב-21 ביוני, הזמרת המצליחה סיפרה הלילה (שני) בריאיון בכאן רשת ב על ההתרגשות שלקראת האירוע החשוב.
האזינו לריאיון המלא עם אילנית בכאן רשת ב
"זאת שמחה שמהולה קצת בעצב", אמרה בתוכנית "תרבותניקים" עם אלון פרוכטר. "אנחנו בימים לא קלים. קבענו את המופע בחודש יוני, כי קיווינו שכבר נראה את החטופים כאן או חלק מהם, אם לא את כולם. אבל שום דבר לא קורה. אני כל הזמן מצפה ומחכה שיגיעו חדשות טובות ושנראה אותם כאן ואולי עד יוני הדברים יסתדרו. אבל כרגע אנחנו מדינה שיש בה הרבה עצב, גם על הנופלים, הנערים הנהדרים שנלחמים על המדינה. זה קשה מאוד".
אז איך מתחזקים קריירה במשך שישה עשורים רצופים? "אני חושבת שמוזיקה היא תרופה לכל דבר", אמרה. "כשאני על הבמה אני פשוט נהנית מכל רגע. אני אוהבת לדבר עם הקהל. אני חושבת שגם אם השיר שמח - הוא מביא איזו תקווה, אם השיר עצוב - הוא מביא נחמה. כל אחד מוצא לעצמו את הרגשות שלו וזה עושה טוב".
"האמת שלא חשבתי שאהיה זמרת", היא משתפת. "בגיל חמש עברתי עם הוריי לברזיל והלכתי ללמוד בלט. ומהר מאוד, בגלל שהעליבו אותי אני עזבתי. ואז בגיל שמונה הופעתי עם להקה שכונתית בסאו פאולו בתוכנית ילדים. אהבתי מאוד את השירים הברזילאיים והמקצבים של הארץ הנפלאה הזאת".
"כשחזרתי לארץ למדתי בתלמה ילין ולפני כן בקונסרבטוריון", אמרה. "אבל עד שפגשתי את שלמה צח לא חשבתי שאהיה זמרת. הוא בא ודחף ואני בהתחלה לא האמנתי שאנחנו, "אילן ואילנית", נצליח. אבל הוא האמין וידע. כך התחלתי להרגיש יותר ביטחון על הבמה ולאט לאט גם להיות לבד על הבמה".
הזמרת שהופיעה על כמה מהבמות הגדולות בעולם – בטוקיו, אתונה ובריו, הייתה לנציגה הראשונה של ישראל בתחרות האירוויזיון ב-1973 שהתקיים בלוקסמבורג. "קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובאהבה גדולה", היא נזכרת. "בהימורים שהיו בקרב העיתונאים, חשבו שאני אזכה במקום הראשון עם השיר 'אי שם' של נורית הירש ואהוד מנור. אבל מה לעשות, הגיעה אן מארי דוד והיא ניצחה ואני הגעתי למקום רביעי אחרי קליף ריצ'רד. היום האירוויזיון כבר הפך למופע יותר ראוותני והמוזיקה תופסת בו פחות מקום. לשמחתי האירוויזיון האחרון שהיה פה בארץ היה מוצלח במיוחד".
ואם כבר מדברים על האירוויזיון, קשה שלא לחשוב על הקריאות להחרים את ישראל בתחרות הקרובה. "אני יודעת שיש התנגדות ושההנהלה של האירוויזיון חיפשה אמתלה כדי שאנחנו לא נשתתף", אמרה. "כל אחד יכול להרגיש מהשיר ("הוריקן") את מה שהוא רוצה. שולחים זמרת נפלאה, עם קול נפלא ושיר טוב. טוב שאנחנו נוסעים ושנראה לכל העולם שיש פה חיים, מוזיקה בועטת ועולם בידור טוב ושהעם הזה קיים והוא יהיה פה לנצח".
ולמי שייצגה אותנו פעמיים בתחרות – יש עצה לנציגה הבאה שלנו באירוויזיון. "לפי ההופעה שראיתי, יש לה המון ביטחון והיא בחורה חכמה ואני בטוחה שהיא תשיר את השיר הזה מצוין", קבעה אילנית. "אני מציעה לה פשוט, שאם תהיינה קריאות מהקהל של 'בוז' או משהו כזה, שתמשיך ותשיר, תזקוף את הגב ותשיר בגאווה גדולה. ואפילו אם יבואו עיתונאים וישאלו אותה שאלות פרובוקטיביות - היא תענה בדיפלומטיות ותדבר רק על ארץ ישראל היפה והטובה. כך אני מקווה".
אז מה מאחלים למי שקטפה כל תואר או הישג אפשרי בתחום? "אני הופעתי כבר כמעט בכל העולם. באפריקה, אסיה ודרום אמריקה. מה שאני רוצה זה להמשיך לשיר. הקול שלי במצב מצוין, אני טפו-טפו בריאה. אני רוצה להמשיך להנעים לקהל ולגרום להם שישכחו קצת את היומיום ויתרכזו בשירים. זה הכול. אני רוצה להמשיך כל עוד יש לי כוח".
