השחקנית הצרפתייה בריז'יט בארדו הלכה לעולמה היום (ראשון) והיא בת 91 במותה. בארדו נחשבת לאחת מכוכבות הקולנוע הצרפתי הגדולות ביותר. בין סרטיה הבולטים: "ואלוהים ברא את האישה" (1956), "האמת" (1960) ו"הגוף והלב" (1963).
בשנת 1974, סמוך ליום הולדתה ה-40, פרשה ממשחק, לאחר שהשתתפה ביותר מ-50 סרטים. מאז פרישתה, הקדישה בארדו את זמנה לקידום זכויות בעלי חיים, באמצעות "קרן בריז'יט בארדו" שהוקמה בשנת 1986.
נשיא צרפת עמנואל מקרון ספד לבארדו. "סרטיה, קולה, תהילתה המסנוורת, ראשי התיבות שלה, מכאוביה, תשוקתה הנדיבה לבעלי החיים, פניה שהפכו למריאן - בריז'יט בארדו גילמה חיי חופש. הוויה צרפתית, זוהר עולמי. היא נגעה לליבנו. אנו מבכים אגדה של המאה".
בארדו נולדה ב-1934 בפריז וגדלה במשפחה קתולית, מסורתית ואמידה, אך הצטיינה כרקדנית במידה שאפשרה לה ללמוד בלט ולקבל מקום ב"קונסרבטואר של פריז" היוקרתי. במקביל מצאה עבודה כדוגמנית, והופיעה על שער המגזין Elle ב-1950 כשהיא בת 15 בלבד.
בזכות עבודתה בדוגמנות הוצעו לה תפקידים בקולנוע. באחד האודישנים שעשתה, היא פגשה את ואדים, לו נישאה ב-1952, לאחר שמלאו לה 18. בארדו לוהקה תחילה לתפקידים קטנים ואלה גדלו בהמשך. היא גילמה את מושא אהבתו של דרק בוגרד בסרט "רופא בלב ים", שהיה להיט גדול בבריטניה ב-1955.
תפקידה בסרט "ואלוהים ברא את האישה", בו גילמה נערה משוחררת בסן טרופה, ביסס את תדמיתה של בארדו והפך אותה לאייקון בין-לאומי. הסרט היה להיט ענק בצרפת, כמו גם ברחבי העולם, והזניק את בארדו לשורה הראשונה של שחקני הקולנוע בצרפת.
בארדו הפכה במהרה להשראה לאינטלקטואלים ואמנים. ג'ון לנון ופול מקרטני דרשו מחברותיהם דאז לצבוע את שיערן לבלונד והפילוסופית סימון דה בובואר פרסמה ב-1959 את המסה המפורסמת שלה "בריז'יט בארדו ותסמונת לוליטה", בה הציגה את השחקנית כאישה המשוחררת ביותר בצרפת. ב-1969 נבחרה בארדו לשמש כמודל החי הראשון ל"מריאן", סמל הרפובליקה הצרפתית.
בתחילת שנות ה-60 הופיעה בארדו בשורה של סרטים צרפתיים בעלי פרופיל גבוה, כולל הדרמה המועמדת לאוסקר של אנרי-ז'ורז' קלוזו "האמת", "חיים פרטיים"של לואי מאל ו"הבוז" של ז'אן-לוק גודאר. במחצית השנייה של העשור, קיבלה בארדו מספר הצעות מהוליווד: אלו כללו את "ויוה מריה!", קומדיה תקופתית שמתרחשת במקסיקו לצד ז'אן מורו, ו"שלאקו", מערבון עם שון קונרי.
לבארדו הייתה גם קריירה מוזיקלית, שכללה את הקלטת הגרסה המקורית של שירו של סרז' גינסבורג "Je T’Aime ... Moi Non Plus", אותו כתב עבורה גינסבורג בעת שניהלו רומן מחוץ לנישואים. מחשש לשערורייה לאחר שבעלה דאז, גונטר זקס, גילה זאת, בארדו ביקשה מגינסבורג לא להוציא את השיר. הוא הקליט אותו מחדש עם ג'יין בירקין, וזכה להצלחה מסחרית אדירה.
"הטירוף שסבב אותי תמיד נראה לא אמיתי", אמרה בארדו בריאיון לעיתון הגרדיאן ב-1996. "מעולם לא הייתי מוכנה באמת לחיי כוכבת". היא פרשה ממשחק ב-1973, בגיל 39, לאחר שצילמה את הרומן ההיסטורי "סיפורו המעניין והמשעשע של קולינו". מאז הפכה לפעילה לקידום זכויות בעלי חיים, כשהצטרפה למחאות נגד ציד כלבי ים ב-1977 והקימה את "קרן בריז'יט בארדו" ב-1986.
לאחר מכן שלחה בארדו מכתבי מחאה למנהיגים בעולם בנושאים כמו השמדת כלבים ברומניה, הרג דולפינים באיי פארו ושחיטת חתולים באוסטרליה. היא גם השמיעה בקביעות דעות נחרצות על שחיטה דתית של בעלי חיים. בספרה מ-2003 "זעקה בדממה" (A Cry in the Silence), אימצה בארדו פוליטיקה ימנית ותקפה הומואים ולסביות, מורים בבתי ספר ואת מה שכינתה "האסלאמיזציה של החברה הצרפתית", מה שהוביל להרשעה בהסתה לגזענות.
לבארדו הייתה היסטוריה ארוכה של תמיכה במפלגת הימין "החזית הלאומית" של צרפת (כיום "האיחוד הלאומי"), כשאמרה ל"גרדיאן": "בנוגע לגל ההגירה המבעית, אני שותפה לחלוטין לדעותיו של ז'אן-מארי לה פן". ב-2006, במכתב לשר הפנים דאז ניקולא סרקוזי, כתבה כי האוכלוסייה המוסלמית בצרפת "הורסת את המדינה על ידי כפיית מעשיה".
בארדו הייתה נשואה ארבע פעמים: לבמאי רוז'ה ואדים בין 1952 ל-1957, לשחקן ז'אק שרייה בין 1959 ל-1962 (עמו הביאה לעולם בן, ניקולא, ב-1960), לצלם הגרמני-שווייצרי גונטר סאקס בשנים 1966 עד 1969, וליועץ לשעבר של לה פן, ברנאר ד'אורמל, לו נישאה ב-1992.
