סרן במיל' ד"ר אלון ברש, ששירת 900 ימי מילואים בזיהוי ואיתור נעדרים, התראיין היום (שלישי) לאסתי פרז ולכרמלה מנשה בתוכנית "בחצי היום" בכאן חדשות ברשת ב', וסיפר על התפקיד והאתגרים שלו: "רופא שמטפל בשטח - מציל חיים ותורם. אצלי, אין בשורות טובות".
ברש הוא ראש החוג לאנטומיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בר-אילן, ובמקביל משרת במערך הזיהוי והקבורה של צה"ל. בעבר קיבל פטור משירות מילואים, אך חזר ב-2015 כדי לעסוק באיתור נעדרים. מאז הוא עוסק גם בחיפוש אחר נעדרי מלחמת העצמאות. כיום, ישנם כ-120 חיילים משנת 1948, שעדיין מוגדרים נעדרים או חללים שמקום קבורתם לא נודע, וגם בימים אלו צה"ל ממשיך לחפש אותם.
האזינו לריאיון המלא בכאן חדשות ברשת ב'
ברש עוסק בתחומים דומים כבר 26 שנים: "ביום-יום אני מלמד סטודנטים לרפואה אנטומיה. אין חלק של גוף האדם שאני לא מכיר. אני גם חוקר ניאנדרטלים, אני ארכיאולוג בעצם". הוא סיפר שלא במקרה בחר לעסוק בתחומים אלו: "זה רחוק מעולמות היום-יום". ברגע שביקשו את עזרתו באיתור נעדרים וזיהוי חללים, הוא לא היסס לרגע להיענות בחיוב.
"לא משאירים חלל לבד, תמיד יהיה מישהו איתו"
ב-7 באוקטובר נקרא שוב לשירות, ומאז הוא חלק ממאמצי הזיהוי והאיתור במלחמה. בשלוש השנים האחרונות עזר בזיהוי מאות חללים: "הרגע בו יש זיהוי של חלל הוא רגע של סיפוק, אבל מצד שני כולנו בוכים", אמר. "אין דבר כזה שמשאירים חלל לבד בבדיקות. למרות שהוא מת, תמיד יהיה מישהו איתו. הרבה פעמים מצאתי את עצמי מחזיק לו את היד, מלטף את הראש. הרבה פעמים".
המקרה הראשון שבו טיפל במלחמה היה איתור וזיהוי התצפיתניות שנהרגו במוצב נחל עוז. "הדבר הקשה היה לשמוע את המשפחות. שלא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן. תמיד סיפרתי למשפחות את האמת. לא משקרים למשפחה ולא מייפים".
ברש זוכר במיוחד מפגש עם איל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל, בהלווייתו של הדר גולדין בבית העלמין בכפר סבא. ברש ידע שאשל הוא אביה של רוני, שאותה זיהה, אך אשל לא הכיר אותו ולא ידע מה היה תפקידו. הוא סיפר על ההתלבטות - האם לגשת ולהציג את עצמו או לא: "סיפרתי לו מי אני ומה עשיתי ומה הייתה התרומה שלי בזיהוי של רוני. זה היה מאוד קשה ומאוד מרגש לשנינו, אני חושב".
אייל אשל ביקש להודות לסרן ברש בשידור חי על עבודתו: "האיש הזה היה המזור שלנו. רוני הייתה האחרונה שזוהתה אחרי שבת 7 באוקטובר, וזה היה כל כך קשה". הוא סיפר על הקשר ההדוק ששמר ברש עם המשפחה ברגעים הכי קשים: "האיש הזה עשה ימים ולילות עם צוות מדהים של אנשים שהיו איתנו בקשר קרוב לאורך התקופה עד שהודיעו לנו שרוני באמת זוהתה על פי סימנים של DNA בלבד".
עוד סיפר ברש על הקושי בידיעה על אירועים קשים עוד לפני המשפחות. למשל, לאחר שנהרגו 21 לוחמים בקריסת מבנים בעזה. הוא תיאר את חלון הזמן הזה כ"רגע של חסד". "אנחנו כבר יודעים והמשפחה עדיין לא יודעת. הם ישנים, ועוד רגע דופקים להם על הדלת", תיאר.
"אין לי מחליף"
העבודה אמנם נעשית בצוות הכולל אנשי מקצוע שונים, אבל את הזיהוי ושיוך הממצאים מבצע ברש בעצמו. לדבריו, בצה"ל אין איש מקצוע נוסף שעוסק בכך בתפקידו, מלבד אנשי המכון הלאומי לרפואה משפטית, שמזהים אזרחים. בכל אירוע קשה, עד שהבדיקות מסתיימות והזיהוי ודאי, הוא נשאר בעבודה.
יש זיהויים שנמשכים זמן קצר, ואחרים נמשכים שנים. אחד האתגרים הקשים ביותר מבחינתו היה הטיפול במקרה של יהודה כץ, נעדר שמאמצי הזיהוי בעניינו נמשכו זמן רב: ממלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982, ועד החזרתו ב-18 באוגוסט 2026. "יש תסכולים כל הזמן. הכאב העיקרי הוא מול המשפחה".
ברש סיפר שהמלחמה שינתה אותו. "אני לא אותו אדם שהייתי ב-6 באוקטובר. משהו קרה, שלוש השנים האחרונות שינו אותי. לחזור לעבודה זה לא פשוט. יש המון מחשבות". הוא תיאר כיצד הדברים שהתמודד איתם צפים לאט-לאט: "זה לוקח המון אנרגיות". הוא זוכר כל מקרה, לפעמים די בסיכת שיער כדי להחזיר אותו לאירועים שבהם טיפל. ובכל זאת, הוא אומר, מעולם לא התלבט אם להפסיק.
"רופא שמטפל בשטח מציל חיים ותורם. אצלי אין בשורות טובות. אני רק מזהה. אבל אני מבין את החשיבות של להביא מזור למשפחות. להתיר ספקות. אם יש משהו שלקחתי מהמלחמה זאת העבודה המשותפת, ואחוות הלוחמים של כל העוסקים במלאכה. במוות אין שמאל או ימין, דתיים וחילוניים, יהודים, מוסלמים או דרוזים", סיכם.
