הבלגן בגזרות שכלל מאות הרוגים ושבויים הקשה על המשפחות ועל הצבא לדעת מי חי ומי מת. מי נעדר ומי בשבי. גם במשפחתו של הטייס חיים רם חיפשו אות חיים. "הודיעו לנו שהוא נעדר", אמרה לכאן חדשות פאני רם, אשתו של חיים, שנשבה על ידי הסורים. "לרגע אף פעם לא חשבתי שהוא מת".
יום הכיפורים בצבע: לצפייה בכל פרקי סדרת הכתבות >>>
כדי לנסות לקבל תמונה ברורה יותר, פתח צה"ל ברחוב אבן גבירול בתל אביב מרכז ובו צילומים של חיילים שנפלו בשבי. חלקם צולמו על ידי הטלוויזיה הסורית. המשפחות נתבקשו להגיע ולנסות לזהות את יקיריהן. "אחותי ראתה את התמונה, אמרה לקצינה או מי שאחראית שם שזה טעות, שזה היה צריך להיות בשולחן אחר כי הפרידו בין סוריה למצרים", סיפרה פאני. "אז ההיא אמרה לה: 'את לא מבינה, את לא יודעת'. אבל אז הגיע הסרט, וזו הייתה ההוכחה שזה אכן הוא, הוא נפל בשבי והוא חי".
גם לישראל התחילו להגיע מאות שבויים משתי הגזרות. עד כמה שזה נשמע לא ייאמן היום, אז ניתנה לכתבי הטלוויזיה ולצלמים גישה אל אותם שבויים ואפשר היה אפילו לראיין אותם כשהם קשורים. בינתיים, גם מהטלוויזיה הסורית והמצרית הגיעו צילומים של עשרות חיילי צה"ל כפותים. בשביל מי שצולם זה היה כמו תעודת ביטוח. הוכחה שהוא בחיים. "הייתה לי ילדה בת שנה וקצת", סיפר יהודה בשן לכאן חדשות. "זה אולי הכי הרבה מה שהחזיק אותי. היה לי למה לחזור. שאני יודע שמחכים לי ושצריכים אותי, כי אחרת אתה מאבד את כל האמונה. כל הזמן, מחשבות וחלומות של המפגש".
זמני השהייה בשבי היו שונים. המצרים שחררו את השבויים בנובמבר, חודש וחצי אחרי תחילת המלחמה, הסורים ביוני 1974. "נפתחת הדלת, נכנס סוהר ואומר: 'חבר'ה, תארזו את הדברים שלכם, אתם חוזרים הביתה'", נזכר חיים רם. "אמרו לנו להתלבש במדים של הצבא הסורי". בשן, שהיה בשבי המצרי הוסיף כי לו ולחבריו "נתנו למלא משוב, כאילו, איך היה לכם".
"הגישו לנו כל אחד קופסת בקלאווה, שאני טרפתי את כל הקופסה בתוך רגע", הוא ציין. "ירדתי 18 וחצי קילו במשך חודש וחצי. לקחו אותנו לפירמידות ולספינקס. הצטלמנו שם, בעיקר לרשתות ממדינות אחרות. כאילו, שבירת דיסטנס. ואחרי זה, ישר למטוס".
"עלינו על מטוס של הצלב האדום בדמשק", סיפר אמנון שרון, שנשבה על ידי הסורים אף הוא. "ביום חמישי בצוהריים נחתנו בבן גוריון. היה רגע מאוד מרגש לפגוש את בלה ואת ההורים שלי, העלו אותנו על מוניות. מלא אנשים, עוגות ופרחים. כל מה שרציתי היה לראות את התינוק החדש, דרור".
"אני זוכר את הרגע הזה, כל רגע", אמר בשן. "כל אחד בתוך עצמו, שקט מופתי אני זוכר. רק כשמתחילים להגיע לגבולות, אז זו התרגשות שאי אפשר לתאר. אין מילים לדברים האלה. אחרי זה הגעתי לקיבוץ בית אלפא, אז כל הקיבוץ חיכה בשער, עם שלטים. אני זוכר שאמרתי להם: 'חבר'ה, אני רץ מהר לאימא שלי'. הבת הייתה דלת על יד, אצל השכנים. לא רציתי להעמיס עליה, הרי היא בסך הכול ילדה שלא מבינה מה קורה. אבל זה היה החיבוק של החיים".
301 חיילים נפלו בשבי במלחמת יום הכיפורים, לא כולם חזרו. אחדים מתו מהפציעות ומהעינויים. לאחר החזרה, פדויי השבי נחקרו במתקן שב"כ בזיכרון יעקב, זו הייתה טראומה נוספת. מדינת ישראל לא ממש ידעה ולא הבינה כיצד יש לטפל בשבויים ואיך להתייחס אליהם. המלחמה הסתיימה, לשבי נדרש זמן רב יותר. כמעט תמיד הוא נמצא ברקע, גם אחרי 50 שנה.
