ענבר רוזנפלד, אחיה של הדר רוזנפלד ברדיצ׳סקי שנרצחה בכפר עזה עם בעלה איתי ברדיצ׳סקי, שיתף את קרן נויבך בכאן רשת ב בתחושות הבדידות וחוסר האונים שהביא עמו השכול. ילדיהם של הדר ואיתי - אז בני 10 חודשים בלבד, ניצלו כנגד כל הסיכויים לאחר ששהו לבד במשך 13 שעות בממ"ד, ליד גופת אביהם.
הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחרי הערוץ הרשמי
"אני בן כפר עזה, נולדתי שם וכל המשפחה שלי משם. אנחנו שישה אחים, ארבעה מהם גרים בקיבוץ", סיפר. "בבוקר 7 באוקטובר התעוררתי בתל אביב, שם אני גר, ומיד קיבלתי דיווחים על מה שקורה עם המשפחה והחברים. לא הייתה אפשרות להתקשר, אז ההודעות פשוט רצו. ב-7:24 אחותי כתבה בקבוצה של המשפחה שזרקו לה רימון בתוך הבית - אז אתה מבין שזה אמיתי, (מחבלים) מסתובבים בקיבוץ ומחפשים לחטוף ולרצוח".
במשך כל היום ענבר לא הצליח ליצור קשר עם אחותו - עד שנודע לו הנורא מכול: "אתה כבר חושב מה יכול להיות, מה התרחישים האפשריים - מה הכי גרוע מבחינתך ומה אתה מעדיף שיקרה. רק בשעה 20:00, כשנכנס לשם כוח עם שכן, הוא עדכן בהודעת וואטסאפ שהילדים שלהם חולצו ושהם (בני הזוג) אינם. וידאתי מה הוא אמר, כי זאת הודעה נורא מעורפלת".
"אנחנו יכולים רק לשער מה קרה עם התאומים, כי לא היה אף מבוגר אחר בסביבה, אף אחד לא ראה ולא שמע את ההתרחשויות בזמן ששהו לבד", הוא שיחזר. "כשאחותי יצאה מהממ"ד כדי לזרוק חיתולים, היא נורתה. מה שקרה אחרי זה - אנחנו לא באמת יודעים. לא קרה להם כלום, הם היו 13 שעות לבד בממ"ד ללא אוכל ושתייה, כשאבא שלהם שוכב לידם. הדבר הכי שמח זה שהם קטנים מדי כדי לזכור מה קרה שם".
"הילדים מקסימים, זה התהליך הכי שמח והכי עצוב שאפשר לראות - הם מתחילים ללכת ולדבר, זה בדיוק הגיל. הם אומרים את המילה 'אמא' לאט לאט, ומצד אחד זה צורם אבל מצד שני זה שמח", הוא אמר על האחיינים בני השנה וארבעה חודשים ששרדו את הטבח. "אנחנו עומדים ללכת עם השמחה והעצב עוד הרבה שנים - בכל אירוע משמעותי, אם זה בכיתה א', בצבא, בבר המצווה".
מלבד האובדן של בני המשפחה הקרובים, ענבר מתמודד גם עם אובדן של חברים שהיו עבורו לא פחות ממשפחה - ובמקביל נאבק על שחרורם של חברים אחרים ששוהים בשבי: "זו פיסה קטנה בים, נורא עצוב. דניאל פלד ויובל סלומון, חברים טובים שלי, נרצחו. אמילי דמרי, שהיא החברה הכי טובה שלי וממש אחותי הקטנה, נחטפה לעזה. גם גלי וזיו ברמן, שהם חברים טובים שלי עדיין חטופים שם".
השכול והטרגדיה גורמים לרוזנפלד לחוש בדידות - ויותר מכול - אכזבה: "היינו לבד ביום עצמו, הצבא לא נכנס, ותחושות חוסר האונים היו גדולות מאוד. גם בהמשך צריך היה לרדוף אחרי אנשים כדי לקבל את האמת על מה שקרה לקרוב שלך. אף אחד לא בא לדבר איתך, אתה רודף אחרי ים של בירוקרטיה. גם הסביבה לא תומכת. הקהילה של הקיבוץ אף אחד לא פנה וליווה ותמך, גם לא החברים. אף אחד לא מנסה להיכנס לנעליים שלך, ואני לא מאחל לאף אחד להיות בהן - אבל המחשבות כן רצות, אתה רואה שהמשפחה של אנשים שלמה, אנשים ממשיכים בשלהם".
"אתה מרגיש בדידות גדולה, שאתה לא מצפה להרגיש ממקומות כל כך קרובים. תוסיפי את עניין החטופים, שאין לנו זמן עיבוד של מה שקרה לנו - אנחנו מתעסקים במה שאפשר לעשות כדי להחזיר אותם", סיפר. "גם אנחנו אובדי עצות, הסיטואציה מאוד זרה לנו. הייתי רוצה לקבל עזרה מאנשים במה שאפשר - כל אחד בתחומו".
