חמישה ימים אחרי תחילת המלחמה, ב-11 באוקטובר 2023, רב סמל ראשון במילואים איתי שגיא, לוחם ביחידת מגלן, נפצע קשה מאוד לאחר שנפגע בצווארו מרימון שהושלך לעברו על ידי מחבלי נוח'בה בעיצומו של קרב בעוטף עזה.
הפציעה כמעט עלתה לאיתי בחייו. בשארית כוחותיו הוא המשיך להילחם עד שפונה לבית החולים, כשבגופו מאות רסיסים. בתום שיקום ממושך, שגיא סיפר בריאיון שמתפרסם היום (שלישי) בכאן רשת ב' על האופן בו רתם את הכאב שלו לפעולה.
איתי גדל בקיבוץ גדות. ההחלטה שלו להתגייס לתפקיד קרבי, הוא מספר, נבעה מהערצה לאחיו הגדול: "ברגע שראיתי את אח שלי חוזר מהצבא ושמעתי איך הוא מדבר על אחוות לוחמים, אמרתי: 'אני רוצה להיות כמוהו'". אחיותיו דווקא רצו שישרת במסגרת מודיעין, אך איתי לא מתחרט על הבחירה שלו: "קיבלתי חברים לכל החיים, קיבלתי זכות להילחם וקיבלתי את מבנה האישיות שלי שנבנה בזכות המסלול הזה".
בוקר 7 באוקטובר תפס את איתי באמצע טיול בטבע עם אחיו הקטן, סמוך לקיבוץ שלו. בהתחלה, הוא מספר, לא הבין את גודל האירוע, אך במהרה התעדכן בחדשות ומיהר לעשות את דרכו דרומה: "היה פקק מטורף מהצפון עד המרכז של אנשים שירדו להילחם, אתה רואה אנשים לובשים מדים תוך כדי".
איתי מספר על דבריו של חברו לצוות, רב סמל ראשון דניאל קסטיאל שנפל בקרב בו איתי נפצע: "הוא ראה שהיינו במצב נפשי לא טוב. הוא ראה שאנחנו כועסים ואנחנו שונאים, והוא תפס לנו שיחה ואמר לנו, 'חבר'ה, אנחנו נלחמים עם אהבה. אנחנו נלחמים עם אהבה אחד לשני, עם אהבה למדינת ישראל, עם הרצון להציל ולא עם שנאה. הם נלחמים עם שנאה, אנחנו נלחמים עם אהבה וככה אנחנו ננצח'".
דבריו של דניאל השפיעו על איתי, כך הוא מספר: "אני לא הולך טוב עם שנאה. אני בחור שאוהב. זה השתנה לי מרצון לנקום לחדוות עבודה ורצון להציל כמה שיותר ולעזור".
"הרגשתי שכל החיים הובילו אותי לרגע הזה כדי שאהיה החבר הכי טוב והלוחם הכי טוב שאני יכול להיות"
ב-11 באוקטובר יצא איתי עם הצוות שלו משדרות לכיוון גבול עזה. עדיין קשה לו לחזור לאותו היום, הוא אומר, אך מסביר: "אני מרגיש מחויב. אני עדיין בוער מבפנים. אבל כשאני מדבר על זה, זה נרגע". הצוות מנה 24 לוחמים, רובם במילואים: "היינו עם שישה ג'יפים בתוך שטח הארץ, לכאורה, באזור שבו לא אמורים היו להיות מחבלים. כשעברנו את זיקים התחילו לירות עלינו פצצות מרגמה ורקטות. נסענו הכי מהר שהיה אפשר. בדרך, אחד הרכבים התקלקל".
מרגע זה, הכוח התפצל - מחציתם גררו את הרכב, והיתר, איתם איתי, המשיכו לכיוון מיגונית באזור. כשהגיעו למקום, חלק מהלוחמים חששו לתפוס מחסה במיגונית: "משהו הרגיש לא טוב, וכמה חבר'ה החליטו לתפוס עמדות בחוץ. חבר שלי אמר לי 'עזוב, הכל טוב, אנחנו פה בתוך הארץ, אזור שנוסעים בו רכבים, ציר לבן'. אחרי כמה שניות פתחו עלינו באש מכל הכיוונים". הצוות של איתי נקלע למארב של מחבלים.
"עברה לי צמרמורת בגוף", הוא משחזר, "הרגשתי שכל החיים שלי הובילו אותי לרגע הזה כדי להיות החבר הכי טוב והלוחם הכי טוב שאני יכול להיות". בקרב ההירואי חיסל איתי מספר מחבלים, חלקם מטווח של כמעט אפס. לאחר שהוא והלוחמים שמחוץ למיגונית הצליחו להדוף את הגל הראשוני של המחבלים, הם החלו להשליך רימונים לעבר המיגונית: "אמרתי לעצמי: 'אני יודע שאני הולך למות, אבל אני חייב להציל את החברים שלי'. אז אני נותן את כל מה שיש לי".
איתי חמק מהרימון הראשון שהושלך לעברו, אך את השני לא ראה: "הייתי ממש ממוקד בתוך הכוונת והרימון הזה נופל לידי, ממש לרגלי, והוא מתפוצץ. אני מרגיש שאני עף על הרצפה. אני לא מצליח להזיז את הגוף שלי ואני לא מרגיש כאב עדיין".
איתי מתאר את חווית כמעט-מוות בלב הכאוס: "הבנתי שאני עומד למות והרגשתי חצי מטומטם, חצי שלו. ואז הכל נהיה חשוך. מצאתי את עצמי מרחף מעל הקרב, הכל בגוון כתום עמוק ואני רואה את חברים שלי נלחמים, ואני רואה את המחבלים, ולא אכפת לי. אני אפתי לגמרי".
באותו רגע, הוא מספר, הוא בוחר בחיים: "אני רואה את העתיד שלי. אני רואה את הקיבוץ, אני רואה תמונות, אני מרגיש רגשות. אני מרגיש שיש לי כל כך הרבה אהבה בחיים ויש לי עוד כל כך הרבה דברים מדהימים לעשות". הוא מספר שרק אז הבין שהוא פצוע.
כפי שלחם עד אותו הרגע עבור חבריו, כעת הם נלחמו עבורו. אחד מחבריו לצוות עצר את הדימום מצווארו, והוא פונה במסוק לבית החולים. "אני מבין מהמבטים שלהם שהמצב שלי ממש לא טוב. שנייה לפני הפינוי אני אומר לצוות: 'חבר'ה, אני אוהב אתכם ואני מתרגש. אני מתרגש בטירוף. יש לי דמעות של התרגשות. אתם מדהימים ותודה שטיפלתם בי ואני רוצה לזכור את זה'. ואני מבקש לעשות סלפי", הוא מספר.
"אני לא נלחם יותר בתחושות שלי. אני איתי, ואני מאושר, אבל אני גם עצוב"
המסוק המריא לאיכילוב, שם החל תהליך השיקום של איתי, שנמשך מספר חודשים. "אני מתפקד. כן, כואב לי ויש לי בעיות עם יד ימין, אבל בסוף אתה מתעורר בבית חולים ואתה רואה חבר'ה שאין להם את יד ימין, או אין להם חלק מהפנים, או שהם הולכים להיות סיעודיים, ואתה תופס את עצמך בראש ואומר: 'איזה מזל יש לי'".
מלבד שיקום פיזי מפרך אחרי פציעה כה קשה, איתי מספר על ההתמודדות המתמשכת עם אובדן של שלושה מחבריו לצוות באותו היום: דניאל קסטיאל, איתי מורנו ועידו קסלסי: "יותר ממה שאתה מרגיש רע על המתים, אתה כועס על עצמך. למה במקום שבו התחילו החיים שלי, החיים שלהם נגמרו?".
"תמיד הייתי שמח", אומר איתי, "אבל פעם ראשונה, חצי שנה לתוך הפציעה, הייתי מאוד, מאוד עצוב. כל הזמן בכיתי". בזכות הפסיכולוג שלו, הוא מספר, הצליח להשלים עם הכאב: "איתי שהיה לפני הפציעה עדיין שם. איתי שאחרי הפציעה הוא פשוט יותר מורכב. אני לא נלחם בתחושות שלי. אני איתי, ואני מאושר, אבל אני גם עצוב. ואני בוחר לא להילחם בזה, אני בוחר לשפוך על זה אור".
איתי ממשיך בעשייתו עבור חבריו שנפלו: "לכל אחד מאיתנו יש מנוע שמניע אותו בחיים. באותו היום קיבלתי עוד שלושה מנועים, של חברים שלי מהצוות. אתה צריך בכל יום להפעיל את המנוע ולהשתמש באנרגיה ובכוח שלהם ולנתב אותם למקומות טובים".
בזמן האישפוז, החל איתי ללמוד תואר במשפטים ובעסקים. הוא מתחיל בימים אלה את השנה השלישית שלו. הוא גם טס לארצות הברית לאחרונה כדי ליצור קשר עם קהילות יהודיות ולגייס את עזרתן עבור פצועי המלחמה. לסיום דבריו ביקש להעביר מסר: "בחיים אין לנו בחירה באמת. יש לנו בחירה רק באיך אנחנו מגיבים לדברים. וגם אם תוקפים אותך מכל הכיוונים ואתה בסיטואציה מזעזעת ואתה מגיב באופטימיות, בשמחה, ברעות, רוב הסיכויים שהתוצאה תטיב עמך".
