טל רותם, קצין נפגעים בצה"ל שניסה להתאבד בעקבות פוסט טראומה, סיפר היום (שני) לכאן חדשות על הצלקות שהותירה בו המלחמה, על ההחלטה לשים קץ לחייו, ועל החזרה לחיים.
"בתחילת המלחמה היו המון הודעות נפגעים, והיו גם מצבים של שתי משפחות ביום. בסך הכול אני מעריך שהודעתי לעשרות", סיפר, והוסיף כי כל אחת מההודעות האלה נשארה איתו זמן רב לאחר מכן. "אני זוכר הבזקים, צעקות, סיטואציות. זה בא לי בסיוטים, בלילה, או כשאני נמצא במקום הומה אדם. זה מופיע, זה שם", אמר.
"עד פרוץ המלחמה מסרתי הודעות באופן לא שוטף, כי לשמחתנו בשגרה נהרגים חיילים לעיתים רחוקות. הצלחתי להתמודד עם זה. אבל במלחמה המספרים היו לא הגיוניים. בפעם הראשונה ששחררו אותי לרענון הגעתי הביתה וגיליתי שאני לא נרדם, ושאם אני נרדם - אני מתעורר בצרחות", הסביר.
"התחילו לי כאבים בכל הגוף, התפרצויות זעם על אישתי ועל הילדים, התחלתי לשבור דברים", הוסיף. "לא ידעתי מה זה פוסט טראומה, לא ידעתי מה עובר עליי. חשבתי שאני משתגע".
לדברי רותם, ליחידתו יש יחידת חוסן שתפקידה "לאוורר" את המודיעים אחרי כל הודעה למשפחה שכולה, אך בתחילת המלחמה לא היה זמן לתהליכים כאלה. "אנחנו בתקופת הוואטסטפ וידם של אנשים קלה על המקלדת. אנחנו רוצים להגיע לפני שהידיעה מגיעה אל המשפחה בדרך לא דרך, כי אנחנו מאומנים ויודעים איך למסור את ההודעה, איך לתמוך במשפחה ברגע הקשה שלה".
ההבנה כי הוא בעצמו זקוק לעזרה התעוררה בו כשלושה חודשים אחרי פרוץ המלחמה. "אמרתי לעצמי שאני חייב להסתיר את כל מה שקורה איתי, כי אני לא רוצה שישחררו אותי מהמילואים", סיפר. "ואז התחילו תופעות אחרות, וזה הלך והתגבר, עד שבאוגוסט 2024 שחררו אותי ואמרו לי שאני חייב לנוח. זה הלך והסלים, לא יכולתי לעבוד יותר, לא תפקדתי בבית, כאבא, כבעל. מרוב עייפות וכאב החלטתי לשים קץ לחיי".
רותם הסביר כי ההחלטה הקיצונית הייתה תוצאה של הרצון העז להפסיק את הכאב שחש. "רציתי שיפסיק לכאוב לי כל הזמן. רציתי לישון. הייתי עייף ומבולבל, ולא ידעתי לתת שם למה שקורה לי. רציתי שהקולות בראש, ההסתגרות וההלקאה העצמית יפסקו. אחרי שלושה ימים התעוררתי בבית החולים סורוקה כשאני מחובר למכשירים ולצינורות, והבנתי שמשהו מאוד לא טוב קורה לי", סיפר.
מאז מנסה רותם להשתקם. "אגף השיקום נותן לי תמיכה מלאה, וכך גם בני המשפחה והחברים הקרובים שלי. אני נמצא בחוות חוסן שנקראת 'חוות רטורנו', שם אני מקבל טיפול שלוש פעמים בשבוע", הסביר.
"אני עדיין בהתמודדות, אבל היום אני יודע שעדיף לילדים שלי אבא לא מתפקד מחתיכת שיש", אמר רותם. "שאלו אותי אם אני מתחרט על מה שעשיתי בשירות שלי, ואני אומר שלא. הייתי עושה את הכול שוב, גם אם הייתי יודע מה המחיר. הייתי חוזר ועוזר לכל המשפחות שעזרתי להן. עשיתי את זה מאהבה גדולה, מרצון לתת, ומהבנה של גודל האירוע. אני רק רוצה להרגיש טוב ולחזור לתפקד".
הלומת קרב מ-7 באוקטובר: "אני קול של מאות, אם לא אלפים"
סתיו סילבי סוויסה, הסובלת מהלם קרב בעקבות טבח 7 באוקטובר , סיפרה היום לכאן חדשות על המאבק להכרה ולטיפול בה ובאנשים הסובלים מבעיה דומה כדי למנוע אובדנות. "אגף השיקום לא יודע מה זה הלם קרב, הוא מכיר רק פוסט טראומה", אמרה.
בשעות הבוקר המוקדמות של בוקר שמחת תורה החלה סוויסה לקבל שיחות טלפון. "אני שומרת שבת וחג, אבל לא ישנתי כל הלילה, והייתה לי הרגשה נוראית", סיפרה. "אמרתי לעצמי 'אם זה לא המג"ד אני לא עונה, ואז המג"ד התקשר".
לדבריה, מפקד הגדוד ביקש ממנה לארוז תיק לשבועיים, להכין את הצוות שלה ולצאת אל עבר הבסיס. "עזבתי את הכול, עליתי על האוטו ונסעתי. אחרי שקיבלנו נשקים, יצאנו אל המשימה שלא ידענו מה היא. אמרו לנו 'הולכים לבסיס אורים, לפנות, יש שם חומר רגיש', אבל אף אחד לא אומר שהחומר הרגיש הוא גופות של חללים".
"נחשפתי למראות הכי קשים שאפשר לדבר עליהם", הוסיפה.
סוויסה תיארה את המאבק הקשה שהיא מנהלת מול הרשויות בישראל כדי לקדם את ההכרה בהלומי הקרב. "יש כבר 64 מתאבדים, ויכול להיות שהבאה בתור תהיה הלומת קרב. לא ישמעו עליה, כי אין מודעות לנשים תומכות לחימה, כמוני, שאני נהגת מבצעית. אין בי שום הכרה כלוחמת, כי אנחנו בסך הכול בעורף. אבל העורף היה בכל החזיתות ונלחם והגן וחרף את נפשו".
"אני אחת שמדברת", הוסיפה. "אבל יש נשים כמוני שלא מדברות, ואני קולן של מאות אם לא אלפים. זה יילך ויגדל, כי יש לוחמי ותומכי לחימה שעדיין נמצאים בעזה, בשטחי כינוס, וכשייצאו הם יחטפו 'כאפה' של החיים שלהם".
לדבריה, כשהייתה בכנסת כדי לקדם את הנושא הרגישה שלא מקשיבים לה. "הם יקשיבו כשתהיה ועדה להצעת חוק שלפיה הלומי קרב יקבל מקום מסודר. אני לא צריכה סיוע נפשי, אלא חיבוק ואוזן קשבת. שמישהו שיקשיב לי", הסבירה.
אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כגון ער"ן - בטלפון 1201 או באתר האינטרנט של סה"ר .
