מיליון וחצי בוחרים. לא פחות. זה המספר אליו צריכים לשאוף בכחול לבן כדי לצאת המפלגה הגדולה ביותר בתום יום הבחירות, ולעמוד באסטרטגיה שלהם, להיות גדולים מהליכוד בפער של ממש כדי לשבור את הגושים. בבחירות הקודמות קמפיין הליכוד דיבר על מיליון מצביעים, ונתניהו כמעט ועמד ביעד. מיליון מצביעים מניבים 30 מנדטים. אבל גנץ-לפיד רוצים וגם צריכים הרבה יותר. כדי להביס את נתניהו הם צריכים מיליון וחצי וזה קשה.
בבחירות הקודמות החיבור של העבודה והתנועה, המחנה הציוני, קבעו יעד לבחירות, כמעט עמדו בו - והפסידו. למרות הקשיים, למרות היעדר הכריזמה של המתמודד לראשות הממשלה, למרות הסכם הרוטציה שבוטל 12 שעות לפני פתיחת הקלפיות, במחנה הציוני עברו את היעד שקבעו לעצמם. הם רצו 800 אלף מצביעים ביום הבוחר. הם האמינו שהמספר הזה יניב להם 28-27 מנדטים, והניצחון על נתניהו מובטח. בימים שלפני הבחירות היה הליכוד על 22-20 מנדטים. בתום ספירת הקולות התברר שבקלפיות נספרו 786,313 אלף פתקי אמת. הליכוד הצליח גם הוא כמעט לעמוד ביעד שלו עם 985,408 קולות. במחנה הציוני לא חישבו שני אלמנטים מרכזיים, הגידול באחוז ההצבעה מ-68% הצבעה ב-2013, ל-72% לפני ארבע שנים, וגם את קמפיין הגעוואלד של נתניהו שהקפיץ את מספר בוחרי מחל על חשבון הבית היהודי וש"ס.
הירשמו לפוליטי-כאן, ערוץ הטלגרם של כאן חדשות לבחירות - כל העדכונים והפרשנויות
מבחינת המחנה הציוני הבחירות הקודמות היו החמצה של ממש. האווירה היתה של מהפך, והתוצאה – אופוזיציה. האתגר של לפיד וגנץ בבחירות הללו גדול עוד יותר. הציבור הישראלי לא יכול לדמיין את מדינת ישראל ללא בנימין נתניהו כראש הממשלה. הוא שם כבר עשור ברצף, 13 שנים במצטבר. הוא זוכה למבטים של הערצה מצד חלק ממנהיגי העולם, ובראשם דונלד טראמפ (עוד נחזור אליו בהמשך), ומכאן שהאתגר של כחול לבן הרבה יותר סבוך ומורכב.
את הימים האחרונים הם צריכים לרכז בעיקר בניסיון להגדיל את אחוז התומכים בהם, אבל אם יעשו את זה באופן בלתי זהיר וישתו רק את מצביעי העבודה ומרצ, הם עשויים להיות מפלגה גדולה, אבל יישארו באופוזיציה. למרות כל זאת האסטרטגיה של כחול לבן היא להיות מפלגה גדולה, גם על חשבון השכנים במחנה. זו הדרך היחידה לרסק את הגושים, ולייצר לנשיא המדינה ראובן ריבלין פיתוי להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מי שהצליח לשכנע מיליון וחצי ישראלים להחליף שלטון. פער גדול יעצים את האווירה - ישראל רוצה שינוי - שכחול לבן מנסה להכניס לרחובות, ומצליחה באופן חלקי ביותר.
הירי בנגמ"ש הימין הולך ומתעצם
בליכוד, המבט מופנה גם לעבר השותפים הטבעיים. גם נתניהו מבין שאינו יכול להישאר במספרים שהסקרים מעניקים לו, 29-27 מנדטים, ועליו לגדול. כבר בראשית הקמפיין הרשמי, בישיבת הסיעה היחידה במהלך בחודשים האחרונים בבית מורשת בגין, רגע לפני צילום הגברים של הקמפיין במרפסת, הסביר נתניהו שבעשרת הימים האחרונים יתחיל משתה המנדטים הגדול של מפלגות הבייס. הקורבנות הראשונים יהיו מי שנמצאים על גבול אחוז החסימה. טוב עשה מבחינת נתניהו אלי ישי שסגר את המיזם המפלגתי שלו, כדי למנוע אובדן קולות לבייס.
הקורבנות הבאים של ראש הממשלה הם הימין החדש של בנט ושקד, אותם הוא רוצה קטנים ככל האפשר, ישראל ביתנו של ליברמן, שאת קולות דוברי הרוסית שלו נתניהו כבר מתחיל לפתות בקמפיין שהחל ברשתות החברתיות, בריאיון בערוץ 9, ועכשיו בשלטי חוצות. התשובה של ליברמן לא מאחרת לבוא, בקמפיין אישי ממוקד נגד ראש הממשלה, מירי רגב ואובדן תחושת הביטחון בשל המצב ברצועת עזה. ליברמן מאשים את נתניהו: מנעת ממני לעשות את הדברים הנכונים בעזה, התוצאה המשך הידרדרות מצב הביטחון.
הירי בתוך הנגמ"ש בימין הולך ומעצים. ליברמן נגד נתניהו, בנט נגד נתניהו. שני האישים שכל כך רוצים להיות שרי ביטחון של נתניהו, תוקפים אותו אישית, על תפקודו כשר הביטחון, כאילו יש הפרדה של ממש בין המדיניות של ראש הממשלה נתניהו, לבין שר הביטחון נתניהו. הם תוקפים אותו, ומקווים לשכנע את הציבור שהוא אשם בגרירת הרגליים של מערכת הביטחון ואי מציאת פתרון אמת יציב וארוך טווח לעזה. אבל הם מטעים את הציבור. ההחלטה שלא לפעול בעזה באופן אחר נובעת משני עקרונות בסיס. הראשון מניעת הסתבכות משפטית בינלאומית. והשני, כל עוד אין החלטה מדינית אמיצה של ישראל איך עזה צריכה להראות רגע אחרי חיסול כוחות החמאס, לא עושים מהלך לחיסול שלטון חמאס ברצועה.
הרי לו יתואר תרחיש שבו יגיע אי פעם נפתלי בנט לתפקיד שר הביטחון, ייכנס לקומה ה-14 בקריה, ומיד יביא לפתרון הבעיות הביטחוניות שחמאס מעמת אותנו איתן? בנט יגלה את מה שגילה ליברמן. מערכת הביטחון שמרנית, לא רק נתניהו מוביל את המדיניות הזו, אלא הייעוץ המשפטי של מערכת הביטחון, של משרד החוץ, והיועץ המשפטי לממשלה. בינאום הסכסוך והפעלת בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, מצליח למנוע ממדינה דמוקרטית ומוסרית לפעול חופשי נגד ארגון טרור אכזרי שאוחז ברצועת עזה כבת ערובה של המזרח התיכון כולו. לא בטוח שהקרב שמנהל בנט נגד נתניהו ממש מקדם ומסייע לו בקרב ההישרדות המורכב שהוא עומד בפניו.
בנט ושקד במבחן בגרות
לבנט ושקד יש שק שלם של בעיות. מסיבת העיתונאים בהפתעה שקיימו במוצאי שבת גשום של סוף חודש דצמבר, יכולה לעלות לשניהם בקריירה המצליחה עד כה. הימין החדש שהקימו לא התנחל עדיין בלבבות. המטרה שהם הגדירו תחילה היתה הגדלת המחנה של הציונות הדתית בכנסת. רק בחלק מהסקרים זה עובד. ברובם הצירוף של הימין החדש ואיחוד מפלגות הימין נע בין 8 ל-10 מנדטים לכל היותר. לא בדיוק השגת המטרה שהציבו בנט שקד ומלווה-הוגה הרעיון משה קלוגהפט. המפלגה של בנט ושקד צריכה להתמודד עם שלוש חזיתות, הליכוד ובנימין נתניהו שרוצה אותם קטנים על סף אחוז החסימה, הבית היהודי, ומשה פייגלין עם מפלגתו זהות.
מצביעי הבית היהודי הקלאסי, בני הציונות הדתית לא מפסיקים להתחשבן איתם עדיין על מה שעוללו למחנה, מכנים את המהלך שלהם כלא פחות מבגידה במשפחה. הם הרי התנערו מהרבנים והעסקנים, עכשיו הם מנסים לקושש שם קולות. על בנט הכעס עצום, את שקד מעריכים ומעריצים, היא המשאב המרכזי של כוח המנדטים שעדיין יש לימין החדש. אמנם יש מצביעים של הבית היהודי, שיתקשו להצביע לאיחוד מפלגות הימין בגלל חיבור עם עוצמה יהודית, איתמר בן גביר וחבריו, תלמידי הרב מאיר כהנא. אבל נוכח ההתנערות של בנט ושקד מרבני הציונות הדתית ועסקניה, והרצון שלא להיות כבולים תחת צורכי המגזר, ברגע מצוקה לפני ההצבעה צורכי המגזר עשויים לנצח - וכך הבית היהודי יהיה גדול מהימין החדש.
פייגלין מהווה בעיה לימין החדש משום שהוא מדבר אל הצעירים, גם הליברלים של השמאל, וגם הרדיקלים-אנרכיסטים של הימין. מי שלכאורה היו מצביעים לבית היהודי. התחרות בתוך המחנה הזה לא פשוטה בכלל, ומשום כך הקרב של עשרת הימים הבאים שצריכים להיערך אליו בימין החדש הוא מורכב וקשה. הם צריכים תחמושת משולבת נגד נתניהו, נגד סמוטריץ', נגד פייגלין. את הקרב מול נתניהו מנהל בנט כבר כמה שנים, בעליות ומורדות. ב-2013 הקרב הזה הניב לו 12 מנדטים, בבחירות הקודמות הוא חיבק את נתניהו ונחלש. הפעם הוא תוקף כבר יותר משלוש שנים את ראש הממשלה, התוצאה היא מבחנו הגדול ביותר.
מצא את ההבדלים או: מי מפחד ממדינה פלסטינית
השבוע פרסמנו ב"בחצי היום" בכאן רשת ב הקלטה של איילת שקד, מתוך אירוע ראיונות במזכרת בתיה, ובה היא אומרת בצורה מפורשת כי היא מתנגדת לסיפוח שטחי A ו-B. בכך, למעשה, היא תומכת בהקמת אוטונומיה בשטחים הללו, ונגד מתן אזרחות מלאה לפלסטינים בכלל שטחי יהודה ושומרון. על אף שזה אולי כתוב במצע של הימין החדש, איך שהוא היא ובנט הצליחו להעלים את הנתון הזה מסדר היום.
המשמעות היא שלמעשה שקד, שמסרבת לקרוא ליישות המדינית החדשה הזו מדינה פלסטינית, אומרת בדיוק את מה שבני גנץ ויאיר לפיד אומרים מפורשות: שיקימו הפלסטינים מה שהם רוצים בשטחי יהודה ושומרון, מדינה אנחנו לא נקרא לזה, שהם יקראו לזה איך שהם רוצים. למעשה כמעט כל המערכת הפוליטית כולה, מהימין החדש, דרך בנימין נתניהו והליכוד, דרך כחול לבן, כולנו של כחלון ועד מפלגת העבודה בראשות גבאי, אומרים את אותו הדבר. רוצים הפלסטינים להקים יישות מדינית, תפדל. הם יקראו לזה מדינה, אנחנו לא. כל המפלגות שהזכרנו תומכות בכניסה חופשית של כוחות צה"ל לערים והכפרים ביהודה ושומרון על מנת לסכל אירועי טרור וקיני מחבלים. למעשה אין מחלוקת מדינית בישראל. אין ימין ואין שמאל, כל הוויכוחים הם רק חול וחול. אז במצב הנוכחי, האם שקד פוסלת את גנץ? נכון להיום כן. למה? כדי למנוע מצב שבו מישהו בליכוד או באיחוד מפלגות הימין יעשה בזה שימוש ויבריח לה מצביעים פוטנציאליים. מחלוקת לשם בחירות.
המעריץ הנסתר והתלמיד החרוץ
בסוף שבוע שבו שוב מופיעה דמותו של בנימין נתניהו על שערו של עיתון מוביל, האקונומיסט, עם הכותרת קינג ביבי, שבע שנים אחרי שהטיים עשה דבר דומה, סיבה טובה להציץ בסרט עם אותו השם, של הבמאי דן שדור. שני פריימים משנת 1996 יכולים להסביר את השבוע המוחמץ האחרון בארצות הברית, ואת תמצית היחסים שבין ראש הממשלה לבית הלבן. בשני הפריימים הללו, ניתן לראות את ראש הממשלה הטרי נתניהו בביקורו הראשון בארצות הברית לאחר שנבחר ב-96'. הוא נועד עם הנשיא קלינטון, שניסה להתערב בבחירות בישראל לטובת המועמד היריב שמעון פרס, ונאלץ לשבת עם נתניהו בחדר הסגלגל. אבל לאחר הפגישה עם הנשיא יצא נתניהו לסדרת מפגשים ונאומים בוושינגטון וניו יורק. ובאחד האירועים הללו רואים אותו נואם, ובקהל נתפסת במצלמה דמותו של איש עסקים, עם שיער מוזהב. האיש יושב בקהל ועיניו מרותקות לנואם, נתניהו. האיש הזה הוא דונלד טראמפ.
"שלטון נתניהו מאופיין במדיניות יציבה, זריעת מחלוקות וגם החלשת המוסדות הדמוקרטיים בישראל": שער השבועון הבריטי "האקונומיסט" מוקדש השבוע לראש ממשלת ישראל @itamargalit pic.twitter.com/zISEn3urBL
— כאן חדשות (@kann_news) 29 במרץ 2019
נתניהו מתואר בסרט ככוכב תקשורת אמריקני מוביל, נערץ, מואזן. טראמפ כנראה החל לעקוב אחריו כבר אז. לפני בחירות 2013 הוא שחרר סרטון תמיכה בנתניהו טרם הודיע בעצמו על ריצה לנשיאות. היחסים בין שני האישים עמוקים, גם שיתוף הפעולה בקמפיינים, ועכשיו ערב בחירות 2019, אנחנו רואים שגם השיטות בהכפשת היריב דומות. הילרי קלינטון תוארה בקמפיין הרפובליקני של טראמפ כמי שלוקה בנפשה ובריאותה, ובני גנץ מתואר באופן דומה על ידי קמפיין הליכוד של נתניהו.
רוב קמפיין הבחירות ב-2016 נסב בשאלת פרשת המיילים של קלינטון והשימוש שלה במחשבה האישי כשכינה כשרת החוץ, ותחילת הקמפיין אצלנו נסב בשאלת הנייד של גנץ. כל כך דומה שנראה כאילו מנוהל על ידי אותו יועץ. בסרט מוזכר וינסנט האריס, מי שייעץ לבנימין נתניהו בקמפיין 2015, נשכר על ידי טראמפ שנה לאחר מכן בדרך לבית הלבן. היום ככל הידוע הוא אינו מעורב, רוחו דווקא מורגשת.
נתניהו מתואר בסרט כתלמיד טוב. בשנות ה-80 הוא עבר קורס של הופעה בפני מצלמה אצל ליליאן ווילדר. בקלטות אודיו שסיפקה לו היא מתארת את הכללים איך לנאום ולרכוש את לב הקהל, איך לחדד מסרים, וגם מה לא לעשות בפני קהל. נתניהו מתגלה כתלמיד מופלא הוא הפנים הכל, כולל שימוש באמצעים בנאומיו השונים. זה עובד. נתניהו התמקצע. לימודיו היו לגנאי בנאומו הראשון של בני גנץ, אך למעשה צריך לראות בכך את עוצמת הנחישות שלו לכבוש את המטרות. הוא ילמד, יפנים ויישם את מה שנראה לו כדבר שיביא אותו לכיבוש המטרה. והמטרה היא ראשות הממשלה. נתניהו ככל הנראה הפנים גם את הכללים של האריס, את הקורס הוא עבר איתו ב-2015, את היישום הוא עושה עכשיו, לבד כמנהל הקמפיין של הליכוד.
