יום שישי, 24 בינואר, דורהם, ניו המפשייר
שנייה אחרי שהמועמד הדמוקרטי פיט בוטיג׳ג׳ סיים את סיבוב השאלות והתשובות שבא אחרי הנאום שלו, המוזיקה שוב רעמה. חלק מהאנשים התרוממו ממקומותיהם והתחילו לעזוב את האולם. אחרים ניגשו קדימה, אל המחסום שהפריד בין הכיסאות לבין הבימה שעליה בוטיג׳ג׳ נשא את הנאום שלו עד לפני כמה דקות, בתקווה לזכות לאיזו לחיצת יד, אולי אפילו להחליף כמה מילים.
• חלק ב': ילדה בת 11 שאלה את ביידן שאלה - והוכיחה שלעיתונות יש תכלית
• חלק ג': הרבה צילומי סלפי ופחות שאלות ותשובות: כשהעיתונות והציבור מפסידים
העיתונאים, לעומת זאת, התחילו להידחק זה לצד זה בקצה הרחוק יותר של האולם, על יד הדלת. אנשי יחסי הציבור של בוטיג׳ג׳ אמרו להם מראש שאחרי שהוא יסיים את שלב לחיצות הידיים, הוא ייצא מהדלת בצד ימין, ואז תהיה לעיתונאים הזדמנות לשאול אותו כמה שאלות. אני לא יודע אם יצא לכם פעם לראות קרוב ל-20 עיתונאים נדחקים זה על זה בשטח של שני מטר מרובע, רובם עם מצלמות ומיקרופונים, וכל זה רק בשביל הזדמנות להגניב שאלה לא חשובה מדי, בשביל תשובה חשובה עוד פחות, אבל אם לא - זה לא מחזה נעים.
עיתונאים ב-2020 הם אנשים שנעים עם תיקים מאוד גדולים. בתיקים הגדולים יש אינספור כבלים, מטענים, והמהדרין גם נושאים איתם מפצלים חשמליים
התבוננתי בהם בשקט. מערכות היחסים שבין התקשורת לפוליטיקאים היא דבר מרתק, היום יותר מאי פעם. בעידן שבו הנשיא האמריקני מגדיר את התקשורת כ"אויבת המדינה", בעידן שבו ראש ממשלה ישראלי מואשם ביחסי תן וקח פליליים עם מו"ל של עיתון גדול, ובהטיית רגולציה עסקית בתמורה להטיית הסיקור באתר חדשות גדול אחר - בעידן כזה היחסים בין התקשורת לבין הפוליטיקאים מקבלים מובנים חדשים.
ומה שמעצב את היחסים בשנת 2020 זו לא רק ההקצנה בשיח הפוליטי, אלא גם הטלטלה הכלכלית שאוחזת בעולם התקשורת בחמש השנים האחרונות. ככל שהמצב הכלכלי של כלי התקשורת הופך גרוע יותר, כך הם הופכים סנסציוניים יותר. כך התלות שלהם בפוליטיקאים גדלה, וכך העיתונאים שלהם לא יכולים לעשות עיתונות איכותית באמת.
התובנה הזו התחדדה אצלי בזמן שבהיתי באחד הכתבים הצעירים, שניסה להידחס יחד עם האחרים בניסיון לתפוס פריים טוב של בוטיג׳ג׳. לרגע היה נדמה לי שהיו לו שלוש או ארבע ידיים. התבוננתי בו מהצד ולא הבנתי איך מה שאני רואה אפשרי מבחינה פיזיולוגית. הוא הצליח להחזיק בעת ובעונה אחת חצובה חד-רגלית ענקית עם מצלמת וידאו מחוברת אליה בקצה, לדחוף מיקרופון לכיוון המרואיין, לצלם אותו בטלפון הסלולרי שלו, וגם לדחוף קדימה מכשיר טלפון נוסף שעליו הייתה פתוחה אפליקציה שתמללה בזמן אמת את הדברים שאמר לתקשורת המועמד מהמפלגה הדמוקרטית.
הוא הזכיר לי את נגני הרחוב האלה, שמנגנים בעצמם גם על תוף, גם על מפוחית וגם על מצלתיים.
אחרי שכל האירוע הסתיים, ניגשתי אליו ושאלתי למה הוא עושה את כל זה. ההסבר שלו היה פשוט מאוד: את הווידאו הוא מעביר בשידור חי לפייסבוק, את התמונות הוא מצלם בשביל להעלות ישירות לטוויטר, את האפליקציה שמתמללת את הדברים הוא צריך בשביל להעביר טקסט למערכת, כי מחכים שם להעלות ידיעה לעלות באתר, ואת המיקרופון הוא צריך כי אולי יחליטו לקחת מזה משהו לפודקאסט. ואז הוא ביקש סליחה כי הוא ממהר, ורץ לקפל את כל הציוד שלו ולתפוס מטוס לאייווה שם יש אירוע נוסף שהוא היה צריך להיות בו.
המפגש איתו היה ההמחשה הכי כואבת שקיבלתי כבר הרבה זמן לאיך נראה מצב העיתונות ב-2020. בתמצית: לא משהו.
הדבר האמריקני ביותר שאתם יכולים להעלות על דעתכם
הפריימריז במדינת ניו המפשייר הוא פסטיבל פוליטי-תקשורתי, שאחת לארבע שנים עיני כל ארצות הברית, ובמידה פחותה גם מדינות רבות אחרות, נשואות אליו. ניו המפשייר היא אחת משתי מדינות שבה הפריימריז למפלגות נערכים הרבה לפני כל המדינות האחרות. המדינה הראשונה היא אייווה, שם היו הפריימריז מוקדם יותר השבוע, ואילו בניו המפשייר הם התקיימו ביום שלישי הקרוב. המיתוס הוא שאם ניצחת בניו-המפשייר או באייווה, יש לך סיכוי טוב יותר לגבור על היריבים במדינות האחרות, כל הדרך עד למינוי הנכסף להתמודד בבחירות הכלליות.
לאירוע הפריימריז בניו המפשייר הגעתי יחד עם חבר שלי סטיב מאיירס, עורך בעיתון האמריקאיUSA Today. בשנה שעברה היינו שנינו עמיתים בתוכנית העיתונאים של Nieman Foundation כאן בארצות הברית. לקראת תום התוכנית הוא סיפר לי שאחד הדברים הראשונים שיצא לו לעשות בקריירה העיתונאית שלו, היה לכסות את הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. זה היה לפני 20 שנה בדיוק. אמרתי לו שהייתי מת לראות את זה בעיניים בעצמי. לפני שבועיים, במפתיע, קיבלתי ממנו טלפון. "בוא ניסע שנינו בסוף השבוע ואקח אותך לכמה אירועי פריימריז, שתוכל לראות את זה בעצמך. אסדר לנו כניסה ליציע העיתונאים", הוא אמר לי. אז נסענו.
ניו המפשייר היא אחת מהמדינות הקטנות בארצות הברית. מהמקום שאני גר בו - קיימברידג׳ - היינו צריכים לנסוע בסך הכול שעתיים, נסיעה די קצרה במונחים אמריקניים. בשעה 19:00 הגענו לדורהאם, עיר קולג׳ קטנה בדרום מזרח ניו המפשייר, 17 אלף תושבים בסך הכול. שלג בן כמה ימים כיסה את הרחובות, אבל זה ממש לא הפריע לכמה מאות מתושבי העיר להתקבץ באולם הספורט של אחד ממבני הקמפוס, בשביל לצפות בפיט בוטיג׳ג׳, מועמד דמוקרטי שספק אם ישראלים רבים מכירים את שמו. אולי היום הוא מוכר קצת יותר, הודות להישג שלו באייווה. כרגע הסקרים בניו המפשייר ממקמים אותו במקום השני או השלישי.
אם לא יצא לכם אף פעם להיות באירוע כזה, נסו לדמיין את הדבר האמריקני ביותר שאתם יכולים להעלות על דעתכם, ואז תגבירו. הדבר הראשון שקיבל את פנינו כשנכנסנו לאולם היה דגל ארצות הברית בגודל שלא מבייש שלטי חוצות לאורך נתיבי איילון. ברקע התנגנה מוזיקה משלהבת. אנשים נכנסו ומילאו שורות שורות של כיסאות. המארגנים, מתנדבים מהמטה של בוטיג׳ג׳, חילקו סיכות עם השם שלו, מדבקות עם השם שלו, צעיפים, שלטים, מה שלא תרצו.
מאחור, התמקמו העיתונאים. עיתונאים ב-2020 הם אנשים שנעים עם תיקים מאוד גדולים. בתיקים הגדולים יש אינספור כבלים, מטענים, והמהדרין גם נושאים איתם מפצלים חשמליים. כשצריך לחבר לחשמל גם מחשב נייד, גם את הטלפון וגם להטעין את הסוללה הרזרבית ואיזו מצלמה או מכשיר הקלטה, אי אפשר להסתפק בשקע וחצי שאולי יהיו ואולי לא יהיו בחור ששלחו אתכם אליו.
ביחס לזה שבוטיג׳ג׳ הוא לא ממש מהמתמודדים המרכזיים במרוץ הזה (או לפחות לא נחשב לכזה עד לניצחונו בפריימריז באייווה), כמות העיתונאים באירוע הייתה מרשימה - ספרתי שם לפחות 15. אבל מאחר שזה לא היה אירוע בחירות מרכזי, אף אחד מהם לא היה עיתונאי בכיר. רובם היו עיתונאים צעירים מאוד, כנראה שאפתניים מאוד, חולמים איך יום אחד יהפכו להיות כתבים פוליטיים מן המניין ויכנסו למועדון האקסקלוסיבי של כתבי הבית הלבן. בינתיים הם כאן, בחור הקטן והמושלג הזה בניו המפשייר, באירוע הלא מאוד חשוב הזה, של המועמד הלא מאוד חשוב הזה, שתיכף עומד להתחיל.
איזו פנינה עיתונאית הם יוציאו מכאן? כנראה שלא יוציאו. איזו זווית ייחודית שאין לאף אחד אחר ימצאו? זה לא נראה כאילו מישהו מהם בכלל ניסה לחפש. הם לא כאן בשביל זוויות. הם כאן בשביל לאכול את החרא שצריך לאכול, בשביל לטפס לאט לאט במעלה הסולם העיתונאי. הסולם הזה אמנם כבר מתפורר לחלוטין, כי חלקים גדולים מהעיתונות, בוודאי העיתונות הכתובה, בשלבי גסיסה מתקדמים, אבל זה לא שלמישהו יש רעיון אחר. אז מטפסים. מתפוררים ומטפסים, ומביאים מפצל חשמל למקרה שלא יהיו מספיק שקעים. אף פעם אין מספיק שקעים.
פוליטיקה הכי מצועצעת שיש
אחרי שכל האנשים התיישבו במקומותיהם עם שלטים, מדבקות, וצעיפים, אפשר היה להתחיל. על הבמה עלתה אמריקנית חייכנית מספר אחת. היא התחילה לחמם את הקהל ולספר לו עד כמה היא מאמינה בבוטיג׳ג׳. אבל קשה להגיד שנרשמה באולם התלהבות גדולה. אולי בגלל זה, מיד אחרי הופעת החימום הראשונה, הגיעה הופעת חימום נוספת. אמריקנית נוספת עלתה לבמה, סוג של פוליטיקאית מקומית. גם היא נטפה חיוכים, הפעם גדולים יותר. ניכר שההופעה שלה מקצועית יותר, מתוקתקת יותר, פלסטיקית יותר. היא סיפרה על השירות שלה בצבא, על הערכים שלה, ועד כמה שבוטיג׳ג׳ הוא הפוליטיקאי שמייצג את הערכים האלה יותר מכל. עד כמה שהוא נועז, עד שהוא ישנה את המציאות לטובה.
לבסוף, אחרי כמה ניסיונות שלהוב שלא מאוד עבדו – "We Need Pete", היא קראה בקול גדול וקיוותה שהקהל ייסחף אחריה, אבל הוא לא - היא הכריזה, סוף סוף, על בואו של כוכב הערב - פיט׳ בוטיג׳ג׳, ראש עיר קטנה מאינדיאנה, בן 38 בסך הכול. מחיאות כפיים! לא סוערות, אבל בכל זאת, מחיאות כפיים.
בוטיג׳ג׳ עלה לבמה. חנוט בחליפה, ענוב בעניבה, עם נעלי עור חומות שבולטות למרחק, הוא התמקם במרכז הבמה, רחוק למדי מהקהל שבא לראות אותו, הודה לכולם, והתחיל לירות: "אני רוצה שתדמיינו משהו. אני רוצה שתדמיינו איך זה ירגיש בפעם הראשונה שהשמש תעלה מעל דורהם ויתר המדינה, ודונלד טראמפ כבר לא יהיה נשיא ארצות הברית (מחיאות כפיים של הקהל). זו הרגשה טובה, נכון? (מחיאות כפיים וקריאות!) ורצוי מוקדם מאשר מאוחר! (מחיאות כפיים סוערות. נו, בערך)".
בוטיג׳ג׳ אמנם לא מועמד בקליבר של ברני סנדרס, או אליזבת׳ וורן או ג׳ו ביידן, אבל ניכר שהשנה השלמה שהוא כבר מבלה בקמפיין - המרוץ התחיל בפברואר 2019 - שפשפה אותו, צחצחה אותו, והפכה אותו לתזקיק פוליטי אמריקני טהור.
הוא דיבר על צבא וביטחון, על משבר האקלים, על כלכלת החלטורה, על ביטוח בריאות, על הלוואות סטודנטים. ובכל נושא המסרים שלו היו חדים, מדויקים וחסרי נשמה. בכל נושא הוא הקפיד שלא להתעכב על שום פרט קטן, לא להרחיב על שום תוכנית, רק לשזור סיסמה בסיסמה. פוליטיקה הכי מצועצעת שיש.
בוטיג׳ג׳ עלה לבמה. חנוט בחליפה, ענוב בעניבה, עם נעלי עור חומות שבולטות למרחק, הוא התמקם במרכז הבמה, רחוק למדי מהקהל שבא לראות אותו
העיתונאים, בינתיים, נראו משועממים משהו. אלה שמלווים את בוטיג׳ג׳ מאירוע לאירוע שומעים בוודאי את אותו הנאום בפעם המיליון. גם הקהל, אגב, לא נראה נלהב מדי. כשהוא ירד על הנשיא טראמפ הוא הצליח לסחוט מחיאות כפיים או גל צחוק, אבל אפילו זה היה קצת פבלובי. כל היתר גרף בעיקר פיהוקים ופנים אדישות. פה ושם אולי איזה נדנוד ראש במקומות המתאימים, לא הרבה יותר מזה. ככה זה, כנראה, כשאתה מצועצע מדי - אתה לא מצליח לעורר רגש אמיתי.
בסוף הנאום - שלב השאלות מהקהל. האמת שעם כל הביקורת שיש לנו על דמוקרטיה האמריקנית, על שיטת הבחירות האזורית המשונה שלהם, והנטייה שלהם לאירועים מלוקקים, יש לנו לא מעט מה ללמוד מהם. היכולת לבוא במגע כל כך קרוב ולא אמצעי עם מועמד לנשיאות - ובסופו של דבר, מישהו מהם או מהן באמת יכול להיבחר להיות נשיא או נשיאת ארצות הברית - היא יוצאת מן הכלל. נסו לחשוב על נתניהו, או גנץ, או כל פוליטיקאי אחר מגיע לאסיפה קהילתית במתנ"ס השכונתי שלכם, או בבית העם במושב שלכם, או משהו כזה. יושב למעלה משעה ועונה לשאלות מהקהל. נשמע בדיוני, לא? אבל הנה, זה פחות או יותר מה שקורה בשבועות האלה, בחודשים האלה, בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית.
חלק מהמועמדים בכלל לא עורכים אירועים כאלה, אלא מדלגים הלאה, שופכים עשרות מיליוני דולרים בפרסום בטלוויזיה וברשתות החברתיות, ומקווים להגיע לבוחרים בדרך הזו. המיליארדר מייקל בלומברג, למשל - זה בדיוק מה שהוא עושה. לא תמצאו אפילו אירוע בחירות אחד שלו.
אחרים עורכים אירועים אבל לא באמת מדברים לקהל שמגיע. הם מדברים מעל לראשו של הקהל, אל מצלמות הטלוויזיה. אלה שזו הטקטיקה שלהם אומרים דברים בצורה מאוד מסוימת. הם יקפידו להכניס לדברים שלהם אמירות פרובוקטיביות יחסית, כאלה שברור שיגרמו לכלי התקשורת לעשות מהן כותרת, ויעניקו להם זמן אוויר בחינם. האירוע של בוטיג׳ג׳ הרגיש אירוע מהז׳אנר הזה.
מועמדים אחרים בוחרים לדבר אל הקהל עצמו, ולעזאזל התקשורת. המסרים שלהם יהיו עגולים יותר, מורכבים יותר, כאלה שלא נכנסים לסאונד-בייט אחד, ולכן קשים יותר לעיכול על ידי הכתבים. זה מה שקרה למחרת, באירוע הבחירות של ג׳ו ביידן.
