לילי ורם איתמרי נרצחו בכפר עזה ב-7 באוקטובר. בנם, תומר, סיפר היום (שני) בריאיון ל"סדר יום" בכאן רשת ב על רגעי האימה בשבת השחורה, על הבית שנשרף כליל - ועל הרצון לקבור את הוריו יחד.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
> רשימת שמות החטופים בעזה - והמשוחררים
> רשימת הנופלים והנופלות מתחילת המלחמה
"הם סיפרו לי שהם בממ"ד", תומר נזכר, "ואז התחלתי לראות בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ ששומעים ערבית ושיש חדירת מחבלים והמון ירי. הייתי כל הזמן עם ההורים בוואטסאפ, פחדתי להתקשר שלא ישמעו". הוא המשיך: "התחלתי לדבר עם הרבה חברים, לנסות להרגיע ולהבין איפה עושים צרכים, אם לצאת לקחת מים - ממש דברים קיומיים שהיום אני מסתכל עליהם ואומר שזו סיטואציה הזויה".
האזינו לריאיון המלא בתוכנית "סדר יום" בכאן רשת ב:
"הגיים צ'יינג'ר היה כשהודיעו שחבר טוב של המשפחה ושכן שלנו, ראש המועצה אופיר ליבשטיין, נרצח. אמא שלי הספיקה להגיד לי שהיא בוכה. אמרתי לה שיש מחבלים בחוץ והיא ענתה שהיא בוכה בשקט. ניסיתי לראות איך אני יכול לעזור, אבל לא הייתה להם קליטה ונגמרו להם הסוללות".
תומר סיפר על הרצון לעזור להם כמה שיותר מרחוק: "בסוף הבנתי שאני גורם חיצוני, שלא יורים עלי עכשיו, ואני צריך לחשוב בהיגיון. התחלתי לקבל טלפונים מכל מיני גורמים בצבא, ועזרתי למפות ולהכווין כוחות. בעצם מיפיתי את הקיבוץ לפי שמות של משפחות. ממש ראיתי את ההתקדמות של המחבלים והבנתי באיזה בית הם היו".
הוא שיתף ברגע בו הבין שהמחבלים יגיעו להוריו: "ראיתי את השכנים זועקים בוואטסאפ וידעתי שהמחבלים הולכים להגיע אלינו הביתה. באותם רגעים שלחתי הודעה לאבא. אמרתי לו שיהיה מוכן ושישמור על אמא. לאמא שלחתי שתהיה בשקט ושלא יצאו מהממ"ד. ואז ב-11:46 הגיעה הודעה של אמא 'הם אצלנו'. הייתי בחוסר אונים מטורף, מצד אחד רציתי מסוק לחזור הביתה ולנסות להגן על ההורים, ומצד שני הכל שקט ורק חיכיתי להודעה הבאה של 'הכל בסדר'. ההודעה הזאת לא הגיעה".
להודעה הרשמית על מותם של לילי ורם לקח זמן להגיע. "בגדול ההודעה הגיעה אלינו ב-25.10, ההודעה על אבא הגיעה שבוע קודם. אני אמרתי שאני קובר אותם ביחד. הבית שלנו נשרף כליל, לא נשארה אפילו תמונה אחת. כל הדברים שהיו בבית, למשל בגדים של ההורים, הכל הלך. נשארו הזיכרונות שיש לנו בטלפון ומה שיש לנו בראש - אבל זה עדיין לא מספיק".

הוא ספד: "כמות המילים שיש לי להגיד עליהם לעולם לא תספיק, הם היו דמויות להערצה, עדיין. אבא שלי גדל בקיבוץ רוחמה, עבד בחקלאות, ערכי הקיבוץ הובילו אותו. הוא לימד אותי איך להיות בן אדם טוב, אין אחד שלא פנה אליו לעזרה והוא לא עזר לו. 'אם למישהו יש מספיק אומץ לבקש עזרה - מי אני שלא אעזור?', הוא היה אומר".
תומר סיכם: "אם הייתי שואל היום את אמא ואבא מה הם רוצים, זה שפשוט נהיה ביחד - משפחה, חברים, לעשות מה שעושה טוב לעצמך. אם זה לעזור, לחבק או סתם פשוט להיות ביחד. אני חושב המון על חזרה לקיבוץ. זה חלום גדול, אבל יש המון שאלות שאין לי עליהן תשובות".