החטוף החלל אילן וייס הובא אתמול (שני) לקבורה בקיבוץ בארי שממנו נחטף ב-7 באוקטובר. זאת, לאחר שגופתו הושבה מעזה יחד עם גופתו של החטוף עידן שתיוי, שנרצח גם הוא בשבת השחורה.
מעיין, בתו של וייס, ספדה לו. "אבא שלי, מאיפה מתחילים? איך מסכמים 692 ימים נוראיים של המתנה בלתי פוסקת? הרגע שייחלנו לו כל כך הגיע, חזרת הביתה. אבל זהו, עכשיו זה סופי", אמרה.
"כמה פחדתי מהרגע הזה, מהבשורה המרה, אתה באמת לא בחיים. הכנו את עצמנו לרגע הזה במשך כמעט שנתיים, ידענו שלא שרדת את פרעות 7 באוקטובר, ועדיין, הבשורה על חילוצך ביום חמישי האחרון תפסה אותי לא מוכנה. אני אוהבת אותך כל כך אבא יקר שלי, לנצח אכאב את לכתך".
אחותו של אילן, אסנת וייס שושן, ספדה לו גם היא. "הלכת מאיתנו צעיר מידי, ובכל זאת הצלחת להכות שורשים חזקים ולגעת בכל כך הרבה אנשים. השבוע קיבלתי ספר מחברה על החיים הנסתרים של העצים. אני מרגישה שלמרות שאתה כבר לא פה במובן הגשמי, הרוח שלך פה ואתה ממשיך ללוות אותנו בדרכים נסתרות. עכשיו אתה חוזר להיות האח הפרטי שלי".
רחלי וטל, שהיו בצוות החירום היישובי עם וייס, אמרו מעל קברו: "היינו צוות מנצח - אריק, אתה, רחלי ואני. צוות שידע להשלים אחד את השני, צוות שרץ לכל אירוע ביטחוני ראשון וחוזר הביתה אחרון, אחרי הפקת לקחים ובניית תרחישים. שעות של עשייה משותפת. אילן – היית הלב השקט של הצוות. המחושב, החכם, החרוץ והשיטתי – מהאנשים שכל אחד רוצה לצידו".
"בשבת השחורה, עוד לפני שהכול התפרק וקרס, הנחינו את החברים להיכנס לממ"דים, סגרנו את חג המשק והחלטנו לנהל את החמ"ל מתוך הבתים שלנו. אבל אז השמים התכסו בשחור, ובארי הפכה לשדה קטל מדמם. כשהבנתי שאריק לא פותח את הנשקייה, וכנראה הגרוע מכל קרה לו, ביקשתי ממך לצאת. ואתה, בלי לחשוב פעמיים - יצאת. יצאת להציל, יצאת לתת נשק לכיתת הכוננות. ידיהם של המרצחים קטעו את חייך, אבל לא את גבורתך".
