בטבח שבעה באוקטובר, המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה, הצבא החזק ביותר במזרח התיכון קיבל ציון ניכשל. כישלון מבצעי ומודיעיני מהדהדים. אבל מנקודת השפל הזאת בעזה, צה"ל ומדינת ישראל יצאו למערכה רב זירתית שהכניסה את האזור כולו לסחרור. לבנון, איראן, סוריה, תימן – מלחמה מתמשכת שעדיין לא הסתיימה והגיעה לכל בית בישראל.
שלוש שנים אחרי אותו יום נורא, אפשר לומר שהאזור השתנה מקצה לקצה. כל קודקודי ציר הרשע שהכרנו לפני שבעה באוקטובר כבר אינם בין החיים. אדריכלי הטבח, יחיא סינוואר ומוחמד דף, מנהיג חמאס, איסמאעיל הנייה, מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, והיורש שלו, האשם ספי א-דין, המנהיג העליון של איראן, עלי ח'מנאי ומפקדי משמרות המהפכה. כולם חוסלו על ידי ישראל לצד בכירים נוספים בציר הפרו איראני שהיריעה קצרה מלפרט אותם.
מעבר לאובדן המנהיגים הציר הפרו איראני ספג לא מעט מכות בשטח והתמודד עם לא מעט אתגרים. באיראן משטר האייתוללות התמודד עם מחאה חסרת תקדים ודיכא אותה באכזריות. בלבנון חיזבאללה בעידן שאחרי נסראללה נלחם על קיומו. בסוריה משטר אסד, שהיה חוליה משמעותית בציר הפרו איראני, נפל, ובעזה זה כבר לא אותו חמאס.
על אף ההישגים הצבאיים והעליונות האווירית שהפגינה ישראל ברחבי המזרח התיכון מאז שבעה באוקטובר, האתגר החשוב ביותר קדימה של מקבלי ההחלטות הוא לסיים את המלחמות שעדיין פתוחות. ומהצד השני, לוודא שגורמי הביטחון לא יחזרו לקונספציה ויעשו הכל כדי שהמחדל לא יקרה שוב.
כי אחרי שלוש שנים, ישראל עדיין לא הצליחה למצות עד הסוף את ההישגים הצבאיים שלה להישגים במישור המדיני שיבטיחו עתיד טוב יותר בשכונה שלנו בלי חשש ממלחמה שעלולה לפרוץ בכל רגע.
