בפרויקט מיוחד של כאן חדשות ברשת ב' לקראת ציון שלוש שנים לטבח, "7 שאלות באוקטובר", ניסינו היום (שני) לענות על שאלה שמלווה את שורדי הטבח ומשפחותיהם - האם ניתן בכלל לחזור ולגור בעוטף עזה, במקום שבו תחושת הביטחון קרסה?
אורי אפשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב ואביו של נטע אפשטיין שנרצח בכפר עזה, סיפר על ההתלבטות שמלווה גם אותו מאז 7 באוקטובר. "כל פעם ששואלים אותי איך חוזרים הביתה ואם אין חשש, אז אני אומר שבוודאי שיש חשש אחרי כל מה שעברנו. והחשש הזה הוא חלק מהחיים שלנו. אני מכיר אותו גם בתוך המשפחה שלי ומתוך שיחות עם חברים ועם תושבים".
לדבריו, השאלה אינה רק אם בטוח לחזור, אלא למה חוזרים: "צריך להבין מה זה הבית בשבילנו. וכשאני מדבר על בית, זה האנשים שלנו, והקהילות שלנו, והנוף שגדלנו בו, והחיים שבנינו כאן", אמר. "אני בן כפר עזה, נולדתי בכפר עזה. ההורים שלי היו ממקימי הקיבוץ. זה השורשים שלי. אבל, על כף המאזניים - האם אני חסר אחריות שאני מגדל פה את הילדים שלי, או דווקא אני נותן להם עתיד טוב יותר?".
אפשטיין מאמין שכדי שתושבים יוכלו לבחור לחזור, המדינה וצה"ל צריכים להראות שהפיקו לקחים: "צריך לוודא שבאמת יש בירור אמיתי של מה היה כאן, ומה הוביל למה שקרה כאן, ושיש לקחים, ושהלקחים האלה מיושמים, ושבאמת באמת יש ביטחון. ולצד הביטחון יש גם אמון, כי האמון נשבר".
מי שעבר את 7 באוקטובר - לעולם האמון לא יהיה שלם עד הסוף
"כל החלטה שלי וכל פרסום שאני מפרסם, אני תמיד שואל את עצמי מה זה עושה לאמון של הציבור. האם זה מחזק את האמון, או שהאמון נשאר אדיש, או שזה עלול לפגוע באמון", אמר ראש המועצה, והוסיף: "מי שעבר את 7 באוקטובר, לעולם האמון לא יהיה שלם עד הסוף. זה תהליך מאוד ארוך". הוא פנה לצבא ולממשלה: "יש לכם אחריות להוביל לתהליך איחוי הרקמה הזאת של האמון. וזאת אחריות משותפת, אבל היא קודם כול עליכם".
עוד סיפר: "האמון נשבר ברמה הכי בסיסית. והאמון נבנה דרך זה שאנשים מבינים שהמדינה חוקרת לעומק את מה שהיה, שמספרים לנו את האמת, ולא מסתירים, ולא מטייחים, ולא חוזרים לאותם דפוסים כמו שהיה לפני 7 באוקטובר. אחריות זה לא עניין של בחירה". לדבריו, התהליך הזה חייב לכלול גם ועדת חקירה ממלכתית. "אם לא ייעשה תהליך של תיקון שמתחיל בוועדת חקירה כזו - אנחנו לא נצליח להמשיך ולבנות כאן".
כאמור, ב-7 באוקטובר איבד אפשטיין את בנו הבכור נטע, את אמו ובני משפחה נוספים. "בני הבכור נטע קפץ על רימון להציל את ארוסתו, איבדתי את אמא שלי, את שני הגיסים שלי, את אופיר ליבשטיין ואורי רוסו, ואיבדתי אחיין, את ניצן ליבשטיין, ואיבדתי חברים מאוד מאוד קרובים שהם כמו אחים. אז בוודאי שזה קיים, ובוודאי שהשאלה הזאת היא מנקרת כל הזמן. ומצד שני, ב-7 באוקטובר אני בחרתי בחיים".
אפשטיין סיכם כי מבחינתו - השיקום של העוטף חורג מגבולות האזור. "המבחן האמיתי שלנו זה לא בכמה אנשים יחזרו וכמה מצטרפים, אלא מה אנחנו בונים פה. אנחנו בסוף חיים ליד הגבול, זה המהות של הציונות, זה שער הנגב ובכלל העוטף", אמר. "השאלה הגדולה באמת תהיה מה אנחנו בחרנו לעשות ביום שאחרי. אנחנו בוחרים לשקם, לבנות ולצמיח, כדי להביא תיקון בכלל למדינה הזאת ולעם, ולהוות מודל".
>>חבל ארץ מדהים, בלי תחושת ביטחון: תושבי העוטף שבחרו להתרחק
עירית להב ובתה לוטוס, ששרדו במשך 11 שעות בממ"ד בביתן בניר עוז ב-7 באוקטובר, מתמודדות גם הן עם השאלה אם המקום שבו נולדו וגדלו יכול לחזור להיות הבית שלהן. לדברי עירית, הפחד מגיע בעיקר בלילות: "אני מאוד אוהבת את ניר עוז ורוצה לגור שם. במהלך היום אני מרגישה ביטחון ואני יכולה להסתובב. ואפילו בערב, אני יכולה להיות בחוץ וליהנות מהאור, הירח והכוכבים, אבל איך שאני נכנסת למיטה - אוחז אותי פחד. אימה כמעט. אני נועלת את כל הדלתות והחלונות, מגיפה את כל התריסים. אני לא מרגישה ביטחון. אני לא סומכת על המדינה שתגן עליי".
אצל לוטוס, לעומת זאת, ככל שעבר הזמן דווקא נעשה קשה יותר לחזור לניר עוז. "בהתחלה עוד אהבתי לחזור לשם ולבקר, נגיד שנה שעברה. ועכשיו אני ממש כמעט לא מוכנה להיכנס לשם. אני אגיע אם אין ברירה, אבל אני ממש מרגישה שם תחושה של אי-נוחות". לדבריה, התחושה אינה בהכרח פחד. "זאת פשוט מין תחושת זרות כזו. זה פשוט כבר לא הבית שלי. אני יושבת באיזה בית שאני לא מרגישה בו בנוח, ואני פשוט לא רוצה להיות שם".
עירית הוסיפה כי היא מבינה את הבחירה של בתה, גם אם היא עצמה עדיין רוצה שניר עוז יחזור להיות הבית שלהן: "גם לי זה קשה. זה לא פשוט גם לי. אבל אני כל כך רוצה שזה יהיה הבית, וזה נראה כמו הבית, אבל זה לא מרגיש. הבית הוא מבצרי - זאת מכה מאוד חזקה. המקום הזה הוא לא באמת יגן עליי, הוא לא יגן עליי כשאני אצטרך".
אלא שגם האלטרנטיבה לא מרגישה כמו בית. לפי לוטוס, "הקהילה שלנו פונתה לקריית גת, לכרמי גת. לבניינים גבוהים, אין גינה, אין ירוק, אין תחושה של קהילתיות. להתרגל לחיות שלוש שנים בסיטואציה שהיא כל כך כל כך שונה מכל מה שאנחנו רגילים ואוהבים, היא גם אחת מהסיבות שאת בכל זאת מנסה לחזור. זה גם בגלל הקושי להתרגל או להשלים עם הסיטואציית ביניים הזו שאנחנו צריכים להתרגל אליה וכבר היא אמורה להיות בית, אבל היא עדיין לא מרגישה כמו בית".
