קשה לדבר על 2021 בלי להזכיר את אירועי 2020. ולא סתם, אולי אי אפשר להפריד בין השנתיים האלו. ואם בכל זאת צריך – אז אפשר להגדיר את השנה שמסתיימת היום, במילה "האנגאובר". השנה, שבה רכבת ההרים, או אם תרצו מסיבת הטבע שהיא 2020 דעכה, ואנחנו נשארנו, בעיקר עם בחילה.
אי שם, לפני שנה, מבצע החיסונים התחיל והיינו בטוחים שסיימנו עם הסיפור של הקורונה, ועכשיו – אפשר להתקדם הלאה. חגגנו, אמנם בסגר, אבל בתחושה אופטימית. ההבנה הייתה שהפרק הזה שבו כל מה שהכרנו, התפרק בצורה כזו או אחרת - הסתיים.
ועידת גלזגו - ההזדמנות האחרונה | "עוד יום"
ובכל זאת, עברה שנה. שוב אנחנו בעיצומו של גל תחלואה, הדיבור הוא כבר על חיסון רביעי, ההנחיות מבלבלות, והאמת, שהעייפות מורגשת גם בציבור, אבל גם בקרב המחוקקים. בשנה שעברה העולם הסתגר בחג המולד ובחגיגות השנה החדשה, והשנה גם באירופה הבינו שאין טעם לנסות להגביל את ההתקהלויות והחגים. אמון הציבור נמוך, הפגנות מתנגדי החיסונים וההגבלות נעשות אלימות יותר, והסבלנות, באופן כללי, פקעה.
בבוקר המעורפל, שהוא שנת 2021, נזכרנו שהיו עוד כמה עניינים חשובים שדורשים טיפול, שהזנחנו במסיבה המטורפת שממנה חזרנו.
אם הבנו שגם עטלף קטן יכול להשבית את כל העולם המודרני – עכשיו הגיעה התזכורת שיש איומים גדולים יותר בטבע מעטלפים: אלה היו השטפונות שגבו את חייהם של 200 בני אדם בגרמניה, שריפות הענק בקליפורניה, גלי חום שייבשו את מוסקבה וקנדה. לפי ההערכה עשרת האירועים הקיצוניים עלו יותר מ-170 מיליארד דולר, וזאת, לפי מה שהמדענים מזהירים - רק ההתחלה.
אבל כאב הבטן האמיתי, החל בוועידת האקלים בגלזגו, שנפתחה בקול גדול בחודש שעבר. ההצהרות היו סוחפות, המנהיגים נראו חדורי מטרה. ובכל זאת הוועידה הסתכמה בטעם מר. מהר מאוד חלחלה ההבנה שהודו, סין וברזיל, שנמצאות בראש המדינות המזהמות, לא מתכוונות לשנות סדרי עולם, וההתחייבויות שהושגו לא יצליחו לעצור, וכנראה גם לא לעכב, את המשבר שאליו אנחנו מתקדמים.
אקורד הסיום החד ביותר ל-2021, היה בכלל השנה - בארצות הברית. הפריצה לקפיטול, חתמה את כהונתו של דונלד טראמפ והותירה לנשיא הנבחר, ג'ו ביידן, מדינה מקוטבת ופצועה. הנשיא החדש אמנם ניסה להוביל תהליך שיקום, אבל ההוויה הטראמפיסטית כבר טבועה בארצות הברית, וגם אם המפלגה הרפובליקנית מנסה להדחיק מעט את המסורת שהותיר אחריו הנשיא לשעבר, תומכיו, חוזרים בקולניות בכל ויכוח על חובת חיסונים, או עטיית מסכות.
תוסיפו לכל אלה את הסחרחורת שאפשר היה לחטוף רק ממבט קצר בנמלים בכל העולם. זה התחיל כשהעולם ניסה להתניע את עצמו מחדש אחרי הפסקה ממושכת. ובין טייפון לסגר שמשבית נמל שלם, היה קשה מאד לחזור לשגרה, כאילו לא עברנו כרגע שנה טראומטית שדורשת שיקום ממושך.
ההאנגאובר שהשאירה 2020 מגדיר את 2021, ובמידה רבה זאת הסיבה שקשה להרגיש שבכלל התחלפה שנה. הזכרונות, מאותה מסיבה פרועה חוזרים בלופים, ומסרבים להיעלם. אולי, כשתבוא עלינו 2022 לטובה, נצליח לאכול איזו חתיכת לחם, לשתות קפה שחור, לקחת איזה כדור לכאב ראש – ולהמשיך הלאה.
