בשבוע שעבר הופתעו ישראלים רבים לגלות שעבריין המין אליעזר ברלנד שוחרר ממאסר, וזה למרות שנותרו לו עוד חודשים רבים לעונש. מאחורי השחרור לא עמד קיצור שליש, התנהגות טובה או חנינה, אלא דבר שנקרא "שחרור מנהלי". בפרק חדש של עוד יום, חן ביאר מארח את תמר אלמוג ופרופ' אורן גזל איל, דיקן הפקולטה למשפטים באונ' חיפה, להבנת המנגנון הזה, ותפיסת העולם (או היעדר תפיסת העולם) מאחוריו.
האזינו לעוד יום
השחרור המנהלי היה קיים מאז ומתמיד, אולם בעוד בעבר היה מדובר על שבוע או עשרה ימים של הקדמת השחרור, היום מדובר בחודשים. השינוי המשמעותי התבצע לאחר פסיקת בג"ץ, שקבעה שטח מינימלי שאסיר זכאי לי בבית הכלא - כמה מטרים רבועיים נחשבים "אנושיים" להחזקת אסיר. יש לציין שמדובר רק באסירים פליליים, לא ביטחוניים.
הפסיקה, בהתאמה לתשתיות בתי הכלא בישראל, קובעת שבכל זמן נתון לא יכולים להיות יותר מ-14 אלף אסירים בבתי הכלא. יש לציין, שלא רק אסירים נמצאים בבתי הכלא - גם עצורים עד תום ההליכים שטרם הורשעו. כך קורה שבאירועים פליליים גדולים, כמו המהומות במבצע "שומר החומות", השתחררו עבריינים מורשעים ב"קיצור מנהלי" על מנת לאפשר להכניס לבתי הכלא עצירים עד תום ההליכים.
המדינה כן החלה לבנות ולשפץ בתי כלא – אבל זה כמובן תהליך ארוך. מעבר לכך, זה תהליך יקר. פרופ' גזל איל שישב בוועדות שעסקו בכך ומתמחה בתחום, אומר שאת הכסף חשוב לא פחות להשקיע ברווחה ובשיקום - וכך תהיה פחות עבריינות.
פרופ' גזל איל גם מציע שהמדינה יכולה לדאוג שעצורים שהמסוכנות שלהם לא גבוהה, יוחזקו במעצר בית או בפיקוח אלקטרוני. כך יהיו פחות עצורים בבתי הכלא ולא יהיה צורך בשחרורים מנהליים כה רחבים. מה גם, שבעניין עצורים בית המשפט בוחן כל מקרה ומקרה, בניגוד לשחרור מנהלי שנעשה בסיטונאות בלי כל בדיקה או פיקוח.
