ועידת פריז הייתה הצלחה גדולה. נחתמו הסכמים. הוכרזה פריצת דרך. יוזמיה של ועידת גלזגו להתחממות כדור הארץ מקווים, ויהיו שמחים, לתוצאה דומה. זה בדיוק הסיפור: הרי, גם פריז הייתה הצלחה גדולה של יחסי ציבור, הצלחה גדולה של רגע ולא הרבה יותר מזה. הוועידה הקודמת לא עצרה את התחממות כדור הארץ, לא לשעה ולא לדקה. היא לא הייתה אלא הפוגה קצרה בדרך לשחיקה מהירה.
הסכמים וולונטריים לא שווים הרבה אלא במקרה אחד – שכל המתנדבים רוצים לקיים אותם. הסכמים שאינם וולונטריים לא שווים הרבה אלא במקרה אחד, שיש מי שיכול לכפות אותם. פריז לא ענתה על ההגדרה הזאת – ספק אם גלזגו, שתחל בסוף החודש, תענה על ההגדרה הזאת. מוטב לא להכריז עליה כוועידת ההזדמנות האחרונה, כפי שעושים כמה מנהיגים ומדענים. מוטב לא להודיע שכישלון משמעו קטסטרופה. כי כישלון הוא תסריט לא בלתי סביר, ועולם בדרך לקטסטרופה הוא עולם במצב תודעתי לא יציב.
לא נותרו בעולם הרבה בני אדם רציונליים שמכחישים שכדור הארץ מתחמם. לא נותרו הרבה בני אדם רציונליים שמוכנים לקחת בחשבון את האפשרות שלאנושות יש תרומה, אולי מכרעת, להתחממות. על השאלה מה לעשות עם העובדות הללו יש מחלוקת. בעצם, כמה מחלוקות, שלעיתים קרובות מתערבבות לסלט לא לגמרי קוהרנטי.
ישנה המחלוקת עד כמה ההתחממות תביא לאסון. יש הסבורים שצריך לבלום, ויש מי שסבורים שיהיה הכרח להסתגל – יש כמובן אפשרות קצת לעצור וקצת להסתגל.
ישנה המחלוקת עד כמה ההתחממות מחייבת בלימה חדה של התעשייה והכלכלה. יש מי שסבורים שסכנת הקטסטרופה לא מותירה ברירה, ויש הסבורים שהאמצעים המוצעים לבלימת ההתחממות עכשיו יחוללו סבל גדול יותר מכפי שתחולל ההתחממות עצמה אולי אחר כך. למשל, מחסור באמצעי חימום בחורף האירופי הם רק דוגמה לכך.
כמה אמון יש לכם בליברמן כשר האוצר? כמה אמון יש לכם בגנץ כשר הבטחון? בואו והצביעו
ישנה המחלוקת מי צריך לעשות מה וכמה ומתי. נחמד שהממשל האמריקני מוכן לצעדים קשים, כאשר האמריקנים מובילים במדדים של איכות חיים. הסינים יסכימו להצטרף מיד כשישתוו אליהם ברמת החיים.
כל אחת מהשאלות האלה מוטלת על המאזניים של מקבלי ההחלטות בכל מדינה. ישראל קיבלה השבוע כמה החלטות שחלקן כבר התקבלו קודם, ונארזו מחדש. חלקן באמת חדשות וחשובות, חלקן נעשות בעיקר לצרכי יחסי ציבור, וחלקן אידיוטיות (הכנסת הנושא למערכת החינוך, העמוסה לעייפה ב״נושאים״ מקום בלימודים). החוכמה של שיפור התחבורה הציבורית נדרשת לא רק למטרות אקלימיות. למעשה, היא נדרשת בעיקר לא למטרות אקלימיות אלא למטרות הנוגעות לשיפור איכות החיים. חשמול מערך הרכבות יהיה בהחלט צעד קדימה. הוא יעמוד בכל שנה מחדש בתור התקציבי, בתחרות עם הרבה מאוד צעדים חשובים אחרים, אולי דחופים יותר.
כך או כך, ישראל איננה הבעיה, או הפתרון, בעולם ההתחממות הגלובלית. ישראל היא לא שחקנית בזירת ההתחממות הגלובלית. השחקנים החשובים הן המדינות הגדולות, עתירות המשאבים והתעשייה. ארצות הברית, סין, גרמניה, הודו, יפן – אלה יקבעו מה יקרה. ומה הבעיה איתן? שתי בעיות, שלא נוגעות לאקלים אלא לטבע האנושי ולטבע הפעילות של מדינות בעולם.
בעיה אחת נעוצה בקושי לפעול בנחרצות כשאין קטסטרופה. כמו שלנשיא רוזוולט היה קשה לשכנע את האמריקנים להקריב את משאביהם וחייהם במלחמת עולם, עד שבאו היפנים ותקפו את פרל הארבור. כך קשה לנשיא ביידן לשכנע את האמריקנים להקריב את משאביהם ואיכות חייהם במלחמת אקלים – כל עוד הקטסטרופה לא מורגשת בחצר ביתם.
בעיה שניה נעוצה בכך שהפעולה הנחוצה היא גלובלית, אבל את ההחלטות מקבלת כל מדינה בעצמה. ברצונה, תקבע תקרת פליטה כזאת, וברצותה אחרת. ברצותה, תקבע, ואז תיסוג מהקביעה, זה מה שברזיל כנראה עושה עכשיו. ברצותה, תודיע על הכנסת הנושא לתוכנית הלימודים, כאילו יש בזה לתרום לבלימת התחממות כדור הארץ.
פעולה משותפת ומתואמת של ארבע-חמש מדינות יכלה להוביל את העולם לנתיב של שינוי. בראשן – ארצות הברית וסין. הנה, זאת הבעיה השלישית: בדרך כלל, שתיים משלוש המדינות הכי חזקות, אלה שפעולה משותפת שלהן יכולה לכפות מהלכים גם על שאר העולם, הן יותר יריבות מאשר שותפות. האמריקנים רוצים לבלום התחממות, אך לא במחיר של התחזקות סין והיחלשות שלהם. הסינים רוצים לבלום התחממות, אך לא אם הבלימה מחייבת אותם לנגן כינור ששני לאמריקנים.
התוצאה היא גלזגו. מקום שבו כולם מסכימים על העיקרון, אבל מתקשים להסכים על הפרקטיקה. במקרה הטוב, זה יצליח כמו פריז. כלומר, לא מספיק כדי לעצור את התחממות כדור הארץ. במקרה הפחות טוב, זה יצליח עוד פחות מפריז. נכון – מצד אחד מצב כדור הארץ המשיך להידרדר מאז פריז, כך שההכרח לטפל בהתחממות הגלובלית הודגש. מצד שני – גם יחסי ארה״ב וסין המשיכו להידרדר.
בקרב הגדול, של כלל העולם, של הטווח הארוך, כדור הארץ חשוב יותר. בקרב הקטן, של ארה״ב ולסין, של הטווח הקצר, כדור הארץ הוא בסך הכל עוד כדור בקנה.
