במטוס ראש הממשלה השבוע בדרך לוושינגטון, דברים נראו פתאום אחרת. צמד המילים "נסיעה מדינית חשובה" שהיה כל כך מזוהה עם הליווי של הנסיעות המדיניות של ראש הממשלה לא נאמר. הדובר – ראש הממשלה – היה חנוט בחליפה ועניבה, בחום של כמעט 40 מעלות, מאופר אל מול המצלמות, אך בכל זאת, הצוות של ראש הממשלה בנט ניסה לשדר שהוא עושה הכול לגמרי הפוך. בנט עלה על המטוס בדרך לנשיא ביידן בגפו. זמן יקר מצידו של ראש הממשלה הוקדש למינגלינג, לשיח, לאותה "אווירה חדשה" עליה דיבר רגע לפני ההמראה. בנט יודע שהוא עכשיו חדש על המגרש, וכדי לצבור קרדיט, הוא צריך עוד קצת פוטו-אופים בחזית המדינית.
רק לפני שנה היה זה ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, שניצב אל מול המצלמות, גם הוא בדרך לבית הלבן. נתניהו טס אז כדי לחתום על מה שייזכר כאחד מהישגיו הגדוליו ביותר – חתימה על הסכם נורמליזציה עם שתי מדינות ערביות מהמפרץ. בחדר הסגלגל חיכה לו אז דונלד טראמפ, ושני המנהיגים הללו נראו לכמה רגעים כמו כוכבים שהגיעו לקחת את האוסקר על פרס השחקן הטוב ביותר. בזמן שבחוץ המגיפה השתוללה (ואחרי כמה ימים התברר שאכן היו חולי קורונה באירועי הטקס בבית הלבן), התמונות בבית הלבן היו לקוחות מעולם אחר. פתאום, חוגגים שלום.
נתניהו נדמה אז כמי שנמצא בשיא כוחו. אמנם מתמודד עם גל תחלואה נוסף, רגע לפני עוד סגר, אבל מצטייר כפוליטיקאי כל יכול, שבסוף מושך בכל החוטים הנכונים של הפוליטיקה הישראלית. נתניהו חשב שהסכמי השלום יהפכו להיות קמפיין אבו דאבי. עושים שלום בטוח, זוכרים? רק מודל של שנות האלפיים, כזה שכולל ציוצים בטוויטר ולייב פייסבוק. טראמפ אמנם נראה אז כחלש יותר פוליטית, אבל חשב שרוח התקופה תסייע. אם לא טראמפ יסייע לנתניהו בבחירות, יהיה זה נתניהו שיסייע לטראמפ. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
בשנה שחלפה מאז ספטמבר 2020 לאוגוסט 2021, הרבה השתנה כאן. זה לא רק המדינאים – בבית הלבן ובבלפור בירושלים, אלא גם האווירה הכללית שרוויה בתחושת מיאוס כללית. יותר משנה וחצי של הנחיות ריחוק חברתי עשו את שלהן. זה אמנם לא הפריע לכמעט רבע מיליון ישראלים לטוס ולחגוג את דובאי ואת אבו דאבי, אבל זה הפריע לכל יתר הדברים. קשה מאוד לקדם עסקאות ענק כלכליות כשלא נפגשים אלא מדברים בזום. קשה מאוד לייצר שיתופי פעולה ביטחוניים כשכולם עסוקים עוד בקורונה, ובעיקר – הקשב הציבורי לנושא פשוט הלך ופחת.
דווקא בגלל זה, רצינו לחזור ולראות מה בדיוק קרה שם, בחודשים ובשנים שקדמו לפריצת הדרך. הסכמי השלום הללו – עם איחוד האמירויות, עם בחריין, עם מרוקו, עם סודאן (ויש גם מי שמכלילים את צ'אד כחלוצת הנורמליזציה עם ישראל בעידן הנוכחי, אבל זה באמת למטיבי לכת) – כללו לא מעט אמוציות, אינטריגות, עבודה חשאית מאחורי הקלעים וניסיונות חיזור. ביקשנו לחזור ולדבר עם כל דמויות המפתח שליוו את העבודה הזו – והייתה המון ממנה. מי שלא תראו על המסך שלכם, העדיף שלא להתראיין, וסיבותיו עמו. אבל כל היתר, פתחו את ליבם ואת הפנקסים הקטנים שבהם שמרו זכרונות יפים בדרך לשלום.
מאיר בן שבת, ראש המטה לביטחון לאומי, מתאר את הפעם הראשונה שמארחיו במרוקו לקחו אותו לבית הכנסת "אם הבנים" בקזבלנקה, בו נהג להתפלל אביו ז"ל לפני שעלה לישראל. זו הייתה נסיעה חשאית, שלא פורסמה עד כה, אחת מבין נסיעות רבות שלא פורסמו בתקשורת, וכעת אנחנו נספר אודותיהן. איש הצללים מעוז, ששימש כראש אגף במל"ל, מספר על מסלול החיזור שעשה כדי ליצור קשרים עם מדינות ברחבי הגלובוס – וזה כולל אפילו עוגיות מבית בניסיון להגיע אל ליבם. מנכ"ל משרד החוץ אלון אושפיז מתאר את הפעילות של משרד החוץ במשך עשרים שנה באמירויות – למרות שברגע האחרון, ברגע הפריצה, הם מודרו מהמתרחש.
שר החוץ לשעבר אשכנזי מפרט על שיחות הוואטספ עם עבדאללה בן זאייד, שר החוץ של איחוד האמירויות, על כדורגל ועל החיים עצמם – וגם איך התאכזב מההתנהלות של רה"מ נתניהו. שר הביטחון גנץ אומר למצלמה מדוע הקשר עם סעודיה כל כך חשוב – וגם, על איך נודע לו על עסקת האף-35 הכרוכה בהסכמי השלום. ועוד רבים וטובים התראיינו, אנשי מפתח מארצות הברית כמו שליח טראמפ למזרח התיכון לשעבר ובכיר בממשל טראמפ, שרים מאיחוד האמירויות, ודמויות נוספות שיתארו את "סודות השלום".
