הכותרת מישיבת העבודה הראשונה הבוקר (ראשון) של הממשלה בראשות בנט הייתה אחת: בלי דרמות. זה אולי הדבר היחידי שהממשלה הזו באמת מייחלת לעצמה. בלי עימותים, בלי ויכוחים, בלי הדלפות, בלי דרמה. קצת באסה לעיתונאים, בטח אחרי ממשלת הגוג ומגוג האחרונה, אבל נדמה לי שרבים בציבור היו שמחים לקצת שקט תעשייתי מהממשלה שלהם.
מי היה מאמין שיום יבוא ותצא הודעה לתקשורת על אישור תקנון עבודת הממשלה, עוד לפני שהממשלה ה-36 חגגה שבוע ימים בעולם החיצון. אבל זה קרה, כולל כמה סעיפים מעניינים כמו זה שמבטיח שראש המטה לביטחון לאומי ירכז חומרי הכנה עבור חברי הקבינט, או יהיו הגורם המקשר אם יתעוררו לשרי הקבינט שאלות נוספות. מי כמו ראש הממשלה נפתלי בנט יודע כמה זה חשוב. או למשל הסעיף שמבטיח שמדי חצי שנה יקבלו שרי הקבינט סקירה ממשרד החוץ, אותו משרד שנרמס ונשכח במשך שנים, ורק בשנה האחרונה התחיל לחזור לנשום מחדש.
האזינו לפרק בהסכת "עוד יום"
אבל אחרי החגיגיות של ההתחלה, לממשלת בנט-לפיד אין מאה ימים של חסד. אפילו לא עשרה ימים. תחושת הבוסר שאופפת את הממשלה הזו קיבלה חיזוק בסאגת החיסונים לרשות הפלסטינית. זו תוכנית שנידונה עוד בימי נתניהו, אחרי חודשים של מסמוס ארוך, אך לא הגיעה לכדי יישום. תפוח האדמה הלוהט הזה, אחד מיני רבים, עבר לממשלה החדשה, שניסתה להחזיק במקל הזה משני קצותיו: להבהיר לבייס הימני שבסך הכול מדובר בחיסונים שתכף ייזרקו לפח, אבל גם לומר לקהילה הבינלאומית "הנה ישראל דואגת גם לחיים עצמם של הפלסטינים".
איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. את השגיאה בניסוח ההודעה עשו לא רק בעצם ההדגשה של התוקף הקצר, אלא בעיקר בתרגום ובהדהוד המסר הזה. וכך, מה שהתחיל כמאה אלף חיסונים עם תוקף של כמה שבועות, בידיעת כל הצדדים, הפך להיות בסיוע הרשתות החברתיות לחיסונים פגי תוקף, ולכו תשכנעו אחרת.
הטירונות המקוצרת של בנט כראש ממשלה לא ארכה הרבה זמן. חצי שעת החפיפה לא ממש נחשבת ככזו, גם לא על דעת ראש הממשלה הטרי. המשימה שלו כעת, חוץ מלייצב את העסק ולצלוח את העברת התקציב, היא להבטיח שיהיה ברור שישנו ראש ממשלה אחד בישראל, לא שניים. עבור ההודעה המשותפת אמש, של ראש הממשלה בנט ויו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו, היה צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שקם הדבר ונהיה. אך היא רק צעד ראשון במסע הארוך הזה, וממש לא הדבר האחרון שנידרש.
תריסר השנים של נתניהו התאפיינו בשיטת ניהול מיוחדת - רזה להחריד, מבוססת על אמון אינטרסנטי בלבד - אך גם כזו שידעה לזהות לרוב את נקודות המשבר הצפויות, ולנצל אותן היטב, גם מבחינה פוליטית (איראן והחיסונים, למשל). בדרך, למשל בדיוני הקבינט, נתניהו נקט בגישה מעורפלת ומתישה - בואו ניתן לכל מי שרק רוצה לדבר לפרוטוקול, גם במחיר של איבוד הפוקוס מהנושא המקורי, או תקיפת לובשי מדים ויצירת ויכוחים יש מאין.
האזינו לפרק בהסכת "עוד יום"
בנט מבטיח שעתה דברים יתנהלו אחרת: יתחילו בזמן, יכללו שיח אחר בין השרים, עם דיונים מדי שבוע, וכאמור, בלי דרמה. אחד מרגעי השפל של נתניהו נרשמו כשבזמן שסייר בקריית שמונה אמר לתושבת שהתפרצה לדבריו שהיא לא מעניינת, משעממת. בנט רוצה שכך נזכור את ממשלתו, או לפחות את קווי המתאר הכללים שלה. חובת ההוכחה כרגע, היא עליו.
