בשנים האחרונות, כשנשאל בנימין נתניהו איך היה רוצה להיזכר בהיסטוריה, היה משיב כך: מגנה של ישראל, ומשחרר כלכלתה. באנגלית, כמובן, זה נשמע הרבה יותר טוב. אם צריך לסכם איך נתניהו רואה את תריסר שנות כהונתו הרצופות, לא כולל שנות הקדנציה הראשונה בשנות ה-90, זה כנראה היה מסתכם בכך.
בסוף, בסיכום 12 השנים האחרונות, יש שתי תמונות מבחינה מדינית שייזכרו לנתניהו: נאומו בקונגרס האמריקני - בניגוד לדעת הנשיא המכהן דאז אובמה, והחבלה במערכת היחסים עם המפלגה הדמוקרטית; וחתימת הסכמי אברהם, על כר הדשא בבית הלבן בחודש ספטמבר 2020, למרות הקורונה והכול, יחד עם מנהיגים מהמפרץ הערבי.
מהתמונות שנתניהו היה רוצה שיזכרו מכהונתו. מעמד החתימה על הסכמי אברהם (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
החוט המקשר בין שתי התמונות הללו, ולדעתי גם מה שאפשר לאחרונה בכלל לצאת אל הפועל, היא איראן. נתניהו העמיד את האיום האיראני בראש סדר העדיפויות של המערכת הביטחונית בשנים האחרונות, אבל לא הסתפק בזה. הוא הדהד את האיום האיראני, השתמש בו בנאומיו הפוליטיים ואלו שאינם. נדמה שלפעמים חיבק את האיום הזה כל-כך חזק, עד שלא היה ברור אם הוא בכלל רוצה שזה יימוג.
אחד המושגים הכי מוכרים היום בקרב גורמי הביטחון מדבר על "רף המלחמה" – הפעלת כוח מקסימלי שאינה מובילה להתלקחות. זו פחות או יותר התורה כולה על רגל אחת בכל מה שקשור למדיניות הביטחונית של נתניהו - הימנעות ממלחמות תוך "כיסוח דשא" עקבי ושיבוש כוונות האויב.
לא פעם שירטט נתניהו קווים אדומים מול איראן, סוריה וחיזבאללה, ותמיד עמד מאחוריהם. ירי טילים, התבססות איראנית, והתגרויות שונות, נענו בתגובות. תגובות מידתיות, מרוסנות, אבל בשפה המזרח תיכונית – מספיק ברורות כדי להעביר את המסר המתבקש. הצהרות חריפות, מתלהמות לא פעם, ביד אחת, הפעלת כוח מרוסנת ביד השנייה.
מהקווים האדומים ששרטט נתניהו בחזית הצפונית, לא נשאר כמעט כלום בחזית הדרומית. המדיניות המוצלחת שהנהיג נתניהו מול לבנון וסוריה, לא שוחזרה מול חמאס עזה. מצבנו מול רצועת עזה נותר נפיץ ופריך, והלחימה עלולה להתחדש בכל רגע נתון.
מה ישראל רצתה להשיג ממבצע שומר החומות? | האזינו להסכת עוד יום
ב-2009, נתניהו נבחר ומהרגע הראשון נפל ברמאללה האסימון שמה שהיה, לא יהיה עוד. במשך שנים עד אז, הם הורגלו במציאות שבה ראש ממשלה אחרי ראש ממשלה בישראל – החל מיצחק רבין, עבור באהוד ברק וכלה באהוד אולמרט – מוכן לתת להם עוד קצת, לעשות עוד צעד קטן לקראתם, לתת עוד אינצ' פה, להפגין עוד גמישות שם. אפילו אריאל שרון הפתיע ונסוג מגוש קטיף ורצועת עזה.
נתניהו הקפיד לאורך שנות שלטונו שלא להעניק לאבו מאזן הישגים מדיניים או הישגים מוחשיים בשטח. פה ושם היו מחוות מינוריות, לא יותר. בעוד שאבו מאזן, שהקפיד על שימור התיאום הביטחוני עם ישראל רוב שנות שלטונו, לא קיבל ממנה שום הישג מדיני בתמורה, חמאס קיבל מנתניהו שלל מתנות.
המסר שירד לציבור הפלסטיני מכיוונה של ישראל הוא שמי ש"בסדר" עם ישראל, ומשמר בהקפדה ובאדיקות את התיאום הביטחוני איתה – מקבל ממנה כלום ושום דבר. וכך, המסר שחלחל אצל רבים ברחוב הפלסטיני הוא שכוח הזרוע מול ישראל משתלם יותר מכוח הדיפלומטיה. הישגים – לא מקבלים מישראל, אלא לוקחים אותם, ולא בדיפלומטיה אלא בכוח ותחת איומי טרור.
מה רוצה חמאס? | האזינו להסכת עוד יום
12 השנים שבהן כיהן בנימין נתניהו כראש ממשלה היו סוערות מאוד אצל השכנים, בעיקר אחרי טלטלת "האביב הערבי" ב-2011-2010, שהביאה לנפילתם של שליטים ערבים שהיו בשלטון במשך עשרות שנים. נתניהו ידוע כמי שמשמר את הסטטוס קוו לטוב ולרע בזירה הפלסטינית והאזורית. מצד אחד הוא לא יוזם מהלכים נועזים שמשנים מציאות, אבל מצד שני הוא לא נגרר להרפתקאות.
ישראל בשנים האלה הקפידה שלא להתערב בניסיונות להפיל שליטים ובעיקר השקיפה על האירועים, אולי כלקח מההסתבכות הישראלית במלחמת לבנון הראשונה. ועדיין, היא כן הצליחה בתקופה הזאת למצב את עצמה כגורם שמסייע לבעלות הברית. זה נכון גם לגבי מצרים וירדן שנאבקו בניסיונות ההתפשטות של דאעש, וזה נכון אפילו יותר בנוגע לבלימת מאמצי ההתבססות של איראן ותוכנית הגרעין הצבאית שלה.
החלק השני, שלווה גם בהתנגדות להסכם הגרעין בזמן אובמה, נתן לישראל לא מעט נקודות זכות בקרב מדינות ערביות שראו באיראן אויב משותף שמאיים עליהן, בעיקר מדינות במפרץ. זה התחזק לאור המאמצים של ישראל בזמן נתניהו לבלום את העברות הנשק וההתבססות האיראנית בשטחי סוריה ולבנון.
נתניהו נחשב למר כלכלה. אבל החלק הכי מוזר במוניטין הוא בכך שהמוניטין הזה לא נבנה ב-12 השנים האחרונות כשכיהן כראש ממשלה, אלא כשר אוצר בממשלת שרון בשנים 2005-2003. הדיסוננס הזה הוא לא מקרי.
כשנתניהו חזר לראשות הממשלה ב-2009 הוא יישם עד תום את הלקח שלמד בשנותיו באופוזיציה - לממש את האידאולוגיה הימנית שלך כשר אוצר אולי בונה לך מוניטין, אבל לוקחת לך את ראשות הממשלה. ולכן, מאז שחזר לראשות הממשלה, נתניהו לא חדל מלהיות מעורב בענייני הכלכלה, לעיתים מאוד, לעיתים פחות, אבל האידאולוגיה הכלכלית שהובילה אותו בתור שר האוצר - נמוגה כלא הייתה. את מקומה תפסה אידאולוגיה אחרת - הישרדות פוליטית. ולשם כך, אין מחיר גבוה מדי. להוריד מיסים או להעלות? התשובה לשאלה הזו הפכה להיות נגזרת של המציאות הפוליטית במקום של תפיסת עולם.
המחאה החברתית ב-2011. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
למרות תקופת הגאות הכלכלית, למרות ששלטונו נהנה מיציבות משמעותית זולת בשנתיים האחרונות, נתניהו לא ניצל את כל אלה בשביל להציב חזון כלכלי ארוך טווח למשק הישראלי, ולא ניצל את הזמן לקידום רפורמות עומק.
"הוויכוח חייב להיתחם בתוך גבולות ראויים. גבולות שבהם אדם יכול שלא להסכים עם פסק הדין, אבל הוא חייב לציית לו. גבולות שבהם ביקורת על החלטה של בית המשפט לעולם לא משמשת כערעור על עצם הלגיטימציה של בית המשפט ושל שלטון החוק. גבולות שבהם מתקפות אישיות על שופטים הן תמיד מחוץ לכללי המשחק".
נשיא בית המשפט העליון לשעבר פרופסור אהרון ברק? היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט? תתפלאו אולי, אבל את הדברים האלה אמר בנימין נתניהו. ולא, זה לא היה כל כך מזמן - פחות מעשור, וכן, הוא היה בתפקיד ראש הממשלה כבר, כך שאי אפשר לטעון שהוא דיבר מהפוזיציה של האופוזיציה. ותתפלאו אולי גם שזה בכלל לא מפליא. ראש הממשלה לשעבר נתניהו נחשב במידה רבה אוהד ואף מגן של מערכת המשפט אל מול המתקפות במשך לא מעט משנות כהונתו הארוכות, כי הוא באמת ובתמים חשב כך.
לא בטוח שנתניהו של 2021 באמת חושב אחרת. על אף כל הדברים החמורים, בלשון המעטה, שהטיח במערכת אכיפת החוק. על אף ההשתלחויות הקשות ביועץ המשפטי לממשלה, בתביעה, במשטרה - את בית המשפט נתניהו תקף פחות ציבורית. הרבה פחות.
השתלחויות קשות. נתניהו והיועמ"ש מנדלבליט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
בשליש האחרון של כהונתו הנוכחית נקרע בנימין נתניהו בין מעמדו כראש הממשלה נתניהו לבין עמדתו כנאשם מספר 1 בתיק פלילי 67104-01-20. נאשם חייב להילחם על חפותו ולהגן על עצמו מול עוצמת המדינה שמעמידה לדין. ראש ממשלה חייב להגן על המדינה שכן, גם מעמידה אנשים לדין. להגן על בכיריה ועל מוסדותיה. הקרע הזה טרם אוחה. עוצמתו בלטה ולפעמים העפילה והאפילה על דברים רבים וחשובים מאוד, שעשה בנימין נתניהו במהלך כהונתו כראש ממשלה.
