המגיפה שהביאה לקריסת המשק היתה התירוץ הטוב ביותר להפר את ההבטחות שהמטירו עלינו הפוליטיקאים במהלך שלוש מערכות בחירות. התירוץ - כשמדינת ישראל נמצאת באחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בתולדותיה צריך לשים את הפוליטיקה בצד.
"להיכנס מתחת לאלונקה" זה מה שמכרו לנו. הממשלה הוקמה כממשלת חירום לעיסוק אך ורק בענייני הקורונה, כך היא מוגדרת בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לבין כחול לבן. כל יתר נושאי הליבה היו אמורים להמתין ליום שאחרי המשבר.
ומה לא הבטיחו לציבור? פיצויים לעצמאים, פתיחת שמיים, החזרת התרבות, פתיחת המסחר והקניונים, היערכות לגל השני, טיפול באבטלה, ומה לא. "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול". חודשיים להקמת הממשלה ומדינת ישראל הלכה לאחור. הבטחות לא קוימו, מימדי האבטלה מחרידים, והמקרר והתקווה של רבים – ריקים.
התחלואה עולה כבר חודש וחצי, וביקום המקביל בגבעת רם בירושלים - רוב הזמן עוסקים בעצמם. נדמה שהממשלה עוסקת בהישרדותה במקום בבנייה מחודשת של מערכות הבריאות והכלכלה. ראשי הממשלה עסוקים בלבצר את מעמדם, בלדאוג לחשבון הבנק שלהם, לרכבים, ולמעונות האמיתיים והמומצאים, להחזרי המס, ולקרבות האגו ביניהם. קבינט הקורונה עסוק בכסת"ח. כל שר בתחומו. ובמה עוד מתעסקים – בסיפוח שכלל לא ברור אם יקרה ומה הדחיפות לעסוק בו דווקא עכשיו, כאשר לנשיא טראמפ יש עוד מספר חודשים בבית הלבן.
"ממשלת הקורונה" נדמה שעושה הכל חוץ למטפל בקורונה. נפתלי בנט מצליף בממשלה מבחוץ, שר הבריאות אדלשטיין מנסה בכוחותיו הרבים לומר לשרים - שימו את הפופוליזם בצד - אחרת נתעורר לסיוט גדול יותר, מערך הבדיקות קורס, ואיתו גם אמון הציבור. הפיצויים לעסקים הקטנים מתעכבים, מתווה החל"ת שנקטה בו הממשלה מתברר כמשגה והמעסיקים לא מזדרזים להחזיר את העובדים - מה שאנחנו רואים כאן זו מדיניות מבולבלת, לא עקבית ולא לגמרי ברורה.
הבטחתם טיפול בקורונה, הבטחתם בטחון כלכלי, הבטחתם שלום בית, הבטחתם לקיים הבטחות. אז הבטחתם. וכמו שאמר ראש הממשלה לוי אשכול המנוח: הבטחנו, אך לא הבטחנו לקיים.
