התגובה הפבלובית של ראשי כחול לבן, לדחות את הקריאה ההיסטורית כמעט של איימן עודה, לשיתוף פעולה פוליטי בין הרשימה הערבית המשותפת לבין כחול לבן, היא לא פחות מפספוס הבנת השינויים המתחוללים בחברה הערבית, מעבר למסר הפוליטי שהלך כאן לאיבוד. עודה היה המרענן הרשמי של בחירות 2015. הוא פרץ לזירה ויצא בשורה של הצהרות שטלטלו את המערכת הפוליטית, היה בהן מעין שינוי בקו של המפלגות הערביות שהתייבשו מאז קום המדינה בשורות האופוזיציה.
עודה בא אז עם מסר אחר. השינוי היה כל כך דרמטי עד כדי כך שרגע אחרי הבחירות לפני ארבע שנים וחצי זימן אליו ראש הממשלה את ראשי כל המפלגות, למעט ראשי המחנה הציוני יצחק הרצוג וציפי לבני, למפגש בלשכתו. נתניהו זימן את עודה אליו, היה ברור שקואליציה לא תצא מזה, אבל גם נתניהו רצה לשמוע את הקול החדש והאחר שהביא איתו עודה.
עודה - המרענן הרשמי של בחירות 2019 מועד ב'
הכהונה באופוזיציה, ושורה של עימותים עם הימין, הקצינו בחזרה את עמדותיו של עודה. נדמה שהרענון הפך להיות אותו הניגון. בריאיון לנחום ברנע, החליט עודה לחזור לרענן ולטלטל את המערכת הפוליטית. למרות התנערות חלק לא קטן מחבריו לרשימה מעצם הרעיון של ישיבה בממשלת ישראל, למרות האמירה של כל חברי הרשימה שהדברים נאמרו על דעת עצמו בלבד, למרות שראשי כחול לבן מפחד איבוד מנדטים ימניים דחו את ההצעה בלי להתעמק בה, עודה לא חוזר בו.
בחירות 2019 – בואו להכיר את המפלגות, המועמדים וכמה עובדות שלא ידעתם
נכון לרגע זה התנאים המוקדמים להמלצה על בני גנץ אצל נשיא המדינה, הוסרו. גנץ לא יצטרך לשחרר הצהרות שהוא אינו מאמין בהן. הוא רק יצטרך להרים טלפון, ולהיפגש כדי להוכיח שכוונותיו המדיניות והחברתיות כלפי הציבור הערבי-ישראלי כנות, וזאת על מנת לקבל את הגוש החוסם.
הפחד מהסיסמה השחוקה, "זה ביבי או טיבי בקולו של גנץ", משתק את היכולת היצירתית של ראשי כחול לבן להתחבר לשינוי שנושא עימו גנץ, שינוי שיכול להיות הפלטפורמה לחילופי שלטון. שום תרחיש אחר לא יצליח להבטיח את הטלת המנדט להרכבת הממשלה עליו. במספרים הקיימים כעת, הסיכוי שנתניהו יקבל את המנדט ראשון, גוברים בעשרות מונים על הסיכוי שריבלין יקרא לגנץ ראשון ויעניק לו את כתב המינוי כמרכיב הממשלה.
שני מניעים עיקריים הובילו את עודה במסר שהעביר לברנע. הראשון תזמון, השני המרצה. בבוקר שבו מתכנס הרכב מורחב של בג"ץ לדון בפסילתה של הרשימה המשותפת, זה התזמון המיטבי שבו מפגין עודה את הרצון שלו להוביל שילוב, ולא בידול. מי שרוצה לקחת חלק מניהול המדינה, מי שרוצה להיות גורם משפיע, הוא בוודאי אינו אויב.
המניע השני חשוב מבחינתו של עודה לא פחות. הוא קולט את הלך הרוח המנשב ברחוב הערבי. הבעיות מקצינות, האלימות בתוך החברה הערבית, הערים והיישובים דורשים טיפול מעמיק כולל תשתיות תחבורה - את זה משיגים בתורה מיטבית באמצעות כוח פוליטי. שיעורי ההצבעה בחברה הערבית נמוכים בבחירות הארציות בעשרות אחוזים מהחברה היהודית. אבל דווקא בבחירות המקומיות, אחוזי ההצבעה ביישובים הערביים גבוהים פי כמה וכמה מאלה של מקביליהם בחברה היהודית. מה ההסבר? המצביע הערבי יודע כי בבחירות המקומיות השפעתו ניכרת, הוא יכול לבחור את מי הוא רוצה בראש, ואיך תיבנה הקואליציה המקומית. בבחירות כלליות לכנסת, התוצאה תמיד זהה – הרשימות הערביות באופוזיציה. אם תהיה תקווה לשילוב, אולי אחוזי ההצבעה יעלו בהתאם. לזה כיוון עודה והצליח ב-2015 והביא 13 מנדטים, את זה הוא מנסה להוביל גם עכשיו.
ירי בקוקפיט
שלושה רמטכ"לים עומדים בראש הקוקפיט של כחול לבן, לצידו של יו"ר יש עתיד יאיר לפיד. נראה כי שתי בעיות מאפיינות את השבועות האחרונים במטה הכללי של המפלגה. היעדר במודיעין, ובעיקר בעיה באיתור מטרות הלחימה. את האירוע הזה של החקירות והבדיקות, הריגול והבילוש צריך היה יו"ר כחול לבן לסיים, באבחת סכין. פיגוע הקמפיין הזה פוגע באמון הפנימי, ומייצר אווירת כאוס ותחושה שאין כאן חתירה למגע עם האויב, אלא ירי דו צדדי בתוך הקוקפיט.
ההצהרות והניסיונות למחוק את הנזק, רק מחמירים את המצב. סביבתו הקרובה של גנץ היא זו שעומדת מאחורי שכירתה של חברת ריגול עסקי בסכום אגדי של חצי מילון שקלים. עכשיו סוגיית אישור המהלך הזה בידי עמיתיו לקוקפט כבר פחות חשוב. גם השאלה אם ראה דוח או לא. אבל כשראה את עוצמת הנזק שגרמה הפרשה הזו, האם מישהו בכלל זוכר מה היתה העילה שבגללה הוזמנה חברת החקירות?
כחול לבן, כמו לעתים מדינת ישראל, מתכוננים למלחמה הקודמת. לסיבוב מועד א', אותו פספסו בין היתר בגלל היעדר חתימה על הסכם עודפים, הם כבר מוכנים. הם חתמו על הסכם עם ישראל ביתנו. רק לחשוב שלגוש הימין היו 58 או 59 מנדטים ולא 60, ב-9 באפריל בזכות הסכם עודפים שהיה מגדיל את כחול לבן במנדט או שניים, האם היום היינו בכלל במערכת בחירות שנייה בתוך שנה? אז למלחמה הקודמת כחול לבן נערכו כעת.
את המלחמה הבאה הם עדיין לא גילו כנראה. במקום לזהות את עקבי אכילס בליכוד, סימנו אנשיו הקרובים של גנץ את אנשי יש עתיד כמדליפים. באווירה כזו של חוסר אמון והיעדר ברק בעיניים לניצחון, קשה לראות את החבורה הזו לוחמת על השלטון כפי שעושה הצד השני.
רשת הביטחון של פרץ
עמיר פרץ הוא יונה. היונה הצחורה ביותר במאבק לשלום. הוא קרא להקמת מדינה פלסטינית באמצע שנות ה-80, כשהיה קול כמעט יחיד במפלגתו, העבודה. אפילו יצחק רבין ושמעון פרס לא העלו את הביטוי הזה על דל שפתותיהם באותם הימים. פרץ בשביל השלום מוכן לעשות הרבה מאוד ויתורים. הוא למד את זה מרבין אותו ליווה במשך שנים רבות.
עמיר פרץ הוא גם אופוזיציונר. הוא האופוזיציה האידיאולוגית כלכלית החריפה ביותר שיכולה להיות לראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא הוביל נגדו קרבות ומלחמות כששימש יו"ר ההסתדרות מול נתניהו כשר האוצר.
אבל עמיר פרץ מבלבל. מצד אחד הוא אומר שהוא יוביל לאלטרנטיבה לנתניהו, שלא יקיים איתו משא ומתן קואליציוני. מצד שני הוא מעביר מסרים שרומזים שלא הכל תפור וסגור. בליכוד יושבים פרשנים שרק מחפשים את הסדקים הללו, על מנת לייצר לעצמם תקווה, רמיזה של פרץ, גמגום של גנץ, הם חלופה אפשרית לאביגדור ליברמן, שלא ייתן לנתניהו יד לממשלתו החמישית. ביום חמישי אמר פרץ לכאן רשת ב', שלא יהסס לתת רשת ביטחון מבחוץ לנתניהו לו תגיע תוכנית המאה של הנשיא טראמפ. מה שווה אותה רשת בטחון אם נסתמך על הבטחותיו של שר התחבורה שאמר שהתוכנית הזו לא תידון בכלל בממשלה, ואם כן, הוא והפלג שלו יפרשו מן הממשלה.
פרישה שלהם תגרור פרישה של כל מפלגות הימין שמחוברות בימינה, והממשלה תיפול. רשת ביטחון לא תהיה שווה את ההבטחה שלה. מבחינת נתניהו זו קואליציה או כלום. נתניהו יעמת את פרץ בדברים הללו.
חודשים מנסה להוריד מעליו פרץ את העננה של מי שחשוד כמי שיעניק לנתניהו את הקדנציה החמישית. היו שתלו זאת בשאיפתו הלא-מוסתרת עד לפני כמה שבועות להתמודד על נשיאות המדינה. הוא הכחיש והודיע כי אינו מתמודד – וזה בכלל לא רלוונטי. היעדרות גיסו סמי שושן מההצבעה על פסילת עוצמה יהודית היה ניסיון לקשור רמז נוסף לקריצה ימינה של פרץ.
עכשיו הדיבורים על רשת ביטחון, מעוררים את החשד הזה שוב. פרץ צריך לזכור את מה שהיה כאן שנה לפני שנבחר לראשות העבודה. ב-2004-2005 קיימו בחשאי חיים רמון (אז חבר כנסת מטעם העבודה) ואורי שני (אז יועצו הקרוב ביותר של אריאל שרון) משא ומתן ממושך לכניסתה של העבודה לממשלת שרון, כדי להעביר את תוכנית ההינתקות מעזה.
בחשאי היה משא ומתן, כלפי חוץ היה דיבור על רשת בטחון פרלמנטרית. מה שמתחיל במערכה הראשונה ברשת ביטחון, עשוי להסתיים בחבירה לממשלה. זה מה שצריך פרץ לזכור, כך עובדת המערכת הפוליטית, לא אחרת. לכן כשהוא מדבר על תמיכה מבחוץ היום, יש מי שקולטים את הקולות, מתרגמים ומייצרים תרחישים.