שלושה שבועות אחרי הבחירות – חברי הכנסת החדשים ייכנסו היום (שלישי) למשכן. לכנסת ה-21 יש פוטנציאל טוב מאוד להיות כנסת מכובדת. הרשימות של רוב המפלגות מרשימות. 49 חברי כנסת חדשים זו כמעט תחלופה של מחצית הכנסת, וזה שיא. הכנסת הקודמת החליפה בהשבעתה 42 חברים. הפעם שתי מפלגות כמעט נמחקו לחלוטין, מפלגת העבודה שאיבדה יותר משלושה רבעים מכוחה, התנועה של ציפי לבני שנעלמה והימין החדש של בנט ושקד.
זו תהיה כנסת שבה יחסרו כמה מן המחוקקים הבולטים של הכנסות הקודמות. איתן כבל, אחד מוותיקי המשכן, נכנס לכנסת ב-96' ושימש בשלל תפקידים פוליטיים, בהם מזכ"ל מפלגת העבודה. הוא היה שר, אבל בעיקר מחוקק מחונן. גם בקואליציה ידעו שניתן לסמוך עליו כשמדובר בחקיקה בעלת חשיבות לאומית. כבל, בעל ההומור השנון והאנרגיה האינסופית, הגיע לשיאו כשעמד בראש ועדת הכלכלה של הכנסת והכניס את השימוע לשרי הממשלה - ובהם לראש הממשלה נתניהו - בנושא מתווה הגז. זה היה הביטוי המדויק לתפקידו של הפרלמנט, תפקיד אותו זנחה הכנסת כבר מזמן - פיקוח ישיר ובלתי מתפשר על הרשות המבצעת. כבל יחסר לכנסת ה-21. לאבי גבאי היו הרבה מאוד טעויות במהלך כהונתו הקצרה כיו"ר מפלגת העבודה. העימות שלו עם כבל, שהביא לבסוף לאי-בחירתו למקום ריאלי ברשימת העבודה, היא עוד כתם לא נעים שבאחריות עליו יישא גבאי.
ציפי לבני, גם היא מהבולטות בשרות ובחברות הכנסת, תיעדר אף היא. מאז פרשה מהמרוץ לכנסת בסוף חודש פברואר, היא שומרת על שתיקה רועמת. לבני היא השמעון פרס של הדור החדש. היא נכנסה להיסטוריה כמי ששלוש פעמים פספסה בשל טעויות פוליטיות חריפות שלה את ראשות הממשלה. הפעם הראשונה הייתה כשנבחרה להחליף את אהוד אולמרט בראשות קדימה והוטלה עליה מלאכת הרכבת הממשלה, אך היא לא השכילה לקיים משא ומתן חכם עם מרכיבות הממשלה היוצאת על מנת להבטיח את השבעתה המחודשת - וישראל יצאה לבחירות. בבחירות 2009 ללבני היה מנדט אחד יותר מהליכוד והיא לכאורה ניצחה ואף נאמה נאום ניצחון, כמו פרס ב-81', כמו גנץ ב-2019, אך בנימין נתניהו הצליח להביא יותר ממליצים ממנה אל הנשיא.
הפספוס השלישי היה כאשר במסגרת הרכבת ממשלתו השניה של נתניהו התקיים בחשאי משא ומתן בין הליכוד לבין קדימה. גדעון סער וצחי הנגבי - שליחיהם של נתניהו ולבני - חתמו בראשי תיבות הסכם קואליציוני שלפיו תוקם ממשלת אחדות לאומית, עם רוטציה. נתניהו יכהן רוב הקדנציה, לבני תקבל את ראשות הממשלה לשנה ושלושה חודשים. בטרם חתמו עליו שני ראשי המפלגות, ביקשה לבני סוף שבוע לחשוב ולגבש החלטה סופית. בסוף השבוע הזה נכנס אהוד ברק לעניינים ושכנע את נתניהו לקחת את 13 המנדטים של מפלגת העבודה לממשלתו, במקום את 28 המנדטים של קדימה ולבני. כך פספסה לבני בפעם השלישית את ראשות הממשלה. לבני בלטה בכל השנים בהובלת הנושא המדיני, כשרת חוץ ומשפטים ופעמיים ראש האופוזיציה. היא הסדין האדום של הימין הישראלי. עכשיו היא בבית, מחכה אולי לסיבוב הבא.
שני הכוכבים של בחירות 2013 ששינו את פניה של הציונות הדתית, נפתלי בנט ואיילת שקד, לא יישבעו היום אמונים. המפלה של הימין החדש היא אחד האירועים הדרמטיים של בחירות 2019. בנט משלם את מחיר ההקצנה שלו מול בנימין נתניהו. מצד שני, הוא מותיר אחריו מורשת. ואת המורשת הזו מנסה להוביל בן בריתו הפוליטי בצלאל סמוטריץ'. המורשת היא די לממלכתיות החנונית של מפד"ל הישנה - אם רוצים להשיג משהו צריך כוח, וכוח פוליטי משיגים גם באמצעות משברים מתמידים. בנט שימר את המורשת הזו, אבל השאפתנות שלו להגיע לצמרת ולראשות הממשלה, היא זו שגם הביאה למפלתו. נפילת הימין החדש הביאה גם לפרידה - זמנית, ככל הנראה - מאיילת שקד. השרה אולי הפופולארית ביותר בימין האידיאולוגי שילמה את מחיר פיצול הבית היהודי. היא ככל הנראה תשוב דרך הליכוד לחיים הפוליטיים. ההבטחה שלה טרם מומשה. כנסת ובעיקר ממשלה בלי בנט ושקד תהיה אחרת. כבר התרגלנו לסגנון של השניים, והם יחסרו.
אבל הכנסת ה-21 תהיה גם ללא שניים שהפרובוקציות שלהם חצו גבולות: אורן חזן וחנין זועבי. השניים הללו לא פספסו הזדמנות להתסיס את יריביהם ולעורר מהומות פוליטיות. לא רק שהם לא יחסרו - בהיעדרם יש אולי ברכה. חזן, שבקדנציה הזו בלט בכל שבוע עם פרובוקציה אחרת, יכול היה להיכנס לכנסת לו היה סבלני מספיק. הוא שובץ בראשית העשירייה הרביעית של הליכוד. הוא היה בטוח שהליכוד יחטוף מכה ולא יגיע ל-30 מנדטים, פרש והחליט להריץ שוב את תנועת "צומת" של רפול. הוא פיצל את קולות הימין וגרף 2,417 קולות - פחות ממה שהצביעו לו בפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת. אולי עכשיו מבין חזן את המסר שהעביר לו הציבור. הוא טען שיש לו חמישה מנדטים בסקרים שהוא הזמין. הבעיה היא כנראה בסוקר שהוא בחר.
היעדרה של זועבי מן הכנסת הבאה מבשרת אולי גם שינוי מסויים שחל במפלגת בל"ד. גם שם הבינו ככל הנראה כי זועבי כבר מזמן לא משרתת את הציבור שלה, אלא את עצמה בלבד. היא נהנתה מהיותה מרכזית, אבל בדרך גרמה נזק עצום לייצוג של הציבור הערבי בכנסת.
כנסת חדשה שכמעט מחצית מחבריה חדשים מבשרת לנו כמה חודשים של שקט. הח"כים החדשים יתחילו להסתובב במשכן, ילמדו מה תפקידם ומה המקצוע החדש שנפל בחלקם. הכנסת ה-21 זו כנסת עם מיעוט נשים ביחס לכנסת הקודמת, זו כנסת שרובה מונתה ולא נבחרה על ידי חברי מפלגה. רק הליכוד, העבודה ומרצ בחרו את נציגיהן בפריימריז בקרב המתפקדים. 34 חברי סיעת הליכוד, לא כולל השיריון של אלי בן דהן, חמישה משישה חברי העבודה וארבעת חברי מרצ. סך הכל 43 חברים מתוך 120 - שיא שלילי שמלמד על הצורך לחולל שינוי באופן בחירת חברי הכנסת. השאר עברו וועדות מסדרות, מיונים של יועצי תקשורת ותדמית או בחירה בידי אחד, יו"ר המפלגה. הכנסת הזו והתנהלותה ילמדו אותנו מי בחר נכון המתפקדים או הממנים.
בציר 88
זה היה בציר טוב, בציר 1988. הכנסת ה-12 שנבחרה היתה הכנסת הראשונה של שורת מנהיגים שמלווים אותנו עד היום. בכנסת הזו נבחר לראשונה לכנסת בנימין נתניהו. עד אז הוא היה דיפלומט מבטיח, קונסול כללי, ואחר כך שגריר באו"ם. בכנסת הזו כיהן בתפקידו הראשון - סגן שר החוץ. זו היתה גם הכנסת הראשונה של משה גפני. אז חבר כנסת צעיר, מספר 2 ברשימת דגל התורה שרצה אז עצמאית. גפני היה לצידו של אברהם רביץ. ח"כ חריף ושנון, מתוחכם ובעל כישורים פוליטיים חריפים. שתי כנסות נתן גפני לרביץ את ההובלה, עד שלמד את הכללים בעצמו והפך לאחד הבולטים בין חברי הכנסת, ולאו דווקא רק בהקשר המגזרי.
הכנסת ה-12 היתה גם הכנסת הראשונה של צחי הנגבי. ראש לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר. פעיל ימין בולט בצעירותו בעיקר בהתנגדות לנסיגה מסיני, יישום הסכמי קמפ דייויד. הנגבי הנסיך של המשפחה הלוחמת, הוא אחרון הנסיכים של הליכוד. הרשימה היתה ארוכה, אהוד אולמרט, בני בגין, רובי ריבלין, דן מרידור, ציפי לבני, לימור לבנת ועוזי לנדאו. בניהם של מי שהיו ראשי האצ"ל וחלקם שימשו חברי כנסת ושרים בימיה הראשונים של המדינה, ואפילו לקחו חלק במהפך 77'. הנגבי נותר האחרון. בספרו "הנסיכים", הזכיר גיל סמסונוב גם את בנימין נתניהו כאחד מהם - אלא שנתניהו לא ממש נסיך. אביו, ההיסטוריון בן ציון נתניהו, היה מזכירו של זאב ז'בוטינסקי, אבל הוא לא היה ממנהיגי תנועת החירות כמו יתר הנסיכים שבניהם השתלבו המערכת הפוליטית. לכנסת ה-21 נותר נסיך אחד. צחי הנגבי.
הכנסת ה-12 היתה גם הקדנציה הראשונה של עמיר פרץ. הוא הוצג כחלק מהנבחרת הצעירה של המערך באותם הימים. הוא היה חלק מן השמינייה של חיים רמון - קבוצת הצעירים המבטיחים שעתידם לפניהם להחליף את דור ההנהגה הוותיק. מכולם נותר רק פרץ. הוא למעשה זקן חברי הכנסת, בדיוק כמו לפני ארבע שנים.
במסגרת ביטול מנהגי עבר מפוארים, הכנסת ה-21 תהיה הראשונה שבה זקן חברי הכנסת, הוותיק שבוותיקים, לא מנהל את ישיבותיה הראשונות עד לבחירת יו"ר הכנסת הקבוע. כבר היום תבחר הכנסת את היושב בראשה, ובפעם השלישית יהיה זה יולי אדלשטיין. מדוע בוטל המנהג? יש כאלה שסבורים שבשל הפעם הקודמת, שבה ניהל פרץ את הישיבות ובמסגרת פתיחת המושב קרא בקוראן, בברית החדשה ובתנ"ך. יכול להיות שזה מפריע למישהו. כנסת חדשה, מנהגים חדשים - ומחיקת מורשת פרלמנטרית יפה.
