בדסק החדשות של כאן רגילים לעבודה דינמית של חדשות - לא מעט מהן קשות - בכל יום. החדשות בישראל משתנות בכל מספר דקות ולעיתים סיפור מרכזי בבוקר, יישכח בערב. כל מערכת חדשות רגילה להתנהלות תחת לחץ ורגעים קיצוניים. עם זאת, בוקר 7 באוקטובר בשעה 06:29 תפס אותי לא מוכנה. אם את צה"ל, חיל האוויר וההנהגה הישראלית זה תפס עם המכנסיים למטה, אז אני בטח לא הבנתי מה יתחולל בשעות, בימים ובחודשים הבאים.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
> כך סוקר 7.10 בשידור חי בטלוויזיה, ברדיו ובדיגיטל | פרויקט מיוחד
כעורכת תוכן בדסק הדיגיטל אני אחראית במהלך המשמרות לתכנים החדשותיים שאתם רואים ברשתות החברתיות, כולל באפליקציה. הגעתי למשמרת ב-06:00, וכעבור פחות מחצי שעה כתבתי את מה שהפך לדיווחי זוועות במשך 12 שעות. בשעתיים וחצי, שהרגישו כמו נצח, ישבתי במערכת לבד. ראיתי את כל המסכים מהבהבים ואת כל הכפתורים זועקים באדום "תצילי אותי", אבל אין לי את היכולת לעשות כלום, חוץ מלדווח על מגדל הקלפים שקורס.
בשעה 07:00 בבוקר כבר יצאנו עם פוש על חדירת מחבלים, זמן קצר אחר כך - על המבלים במסיבת נובה שניסו להימלט מהתופת ועל תושבי העוטף חסרי האונים בממ"דים. הפוש הנורא ביותר היה - "דיווחים פלסטיניים: חיילים נחטפו לעזה". באותו הרגע היד שלי רעדה, האצבע הקליקה על העכבר ושיגרה את הסיוט.
מול התיעודים שהציפו את הטלגרם ואת חמ"ל החדשות, לא היה ניתן להישאר אדישים. לאט לאט התחיל להתברר גודל האסון. בימים האחרונים חזרתי לשיחות הוואטסאפ עם מנהל הדסק:
7:54 | עשרות מחבלים חדרו לישראל, צה"ל: חמאס ישלם מחיר כבד
8:29 | חוליית מחבלים חדרה לתחנת משטרה בשדרות, במקום מתנהל קרב יריות
9:28 | דיווחים: חיילים נחטפו לעזה, הרוגים בקרבות עם מחבלים
9:34 | המפכ"ל: 21 מוקדים פעילים בדרום - חוליות מחבלים מתבצרים בבתים באופקים, נתיבות ושדרות
10:13 | חשד לאירוע ביטחוני במסיבת טבע גדולה בדרום
10:24 | מיכל וגיא נמלטו ממסיבת הטבע: חסמו אותנו מחבלים חמושים, הכוחות במקום היו מבולבלים
11:40 | תושבת עוטף עזה: מחבלים תוקפים אותנו, אנחנו חייבים עזרה
17:07 | 100 ישראלים נרצחו, יותר מ-900 נפצעו
17:21 | דובר צה"ל: יש חטופים ושבויי מלחמה שחמאס לקח
הודעות אלה מזכירות לי כמה לא תפסתי, תפסנו, את גודל האירוע. כמה חיכיתי שזה ייגמר וכמה לא הבנתי שאנחנו במלחמה. בשעה 13:00 הגיע התקף חרדה ראשון. יכול להיות שרק שש שעות וחצי אחרי המתקפה האכזרית של חמאס על ישראל - האסימון נפל. הם חדרו למדינה, הם רצחו את האחים שלי, הם לקחו את החיילים שבזכותם אני ישנה בלילה.
זו תחושה מוזרה, להיות מלאה במידע על מה שקורה כאן ועכשיו, בלי יכולת לעשות דבר. הרבה תחושות של כעס וכאב שמחפשות מקום לפרוק ולהתפרץ, אבל הן מתחבאות בפנים - צריך להמשיך לתפקד. ככה ערכתי במשך חצי יממה את היום שנקרא לימים "השבת השחורה", "טבח 7 באוקטובר", "מחדל", "היום הכי נורא בהיסטוריה הישראלית".
עבדתי ביום שכולנו היינו רוצים למחוק מהזיכרון. רק שהוא נחקק, עמוק, ולא יכול להישכח. הוא השאיר את הקושי, גם כיום, לצפות בכתבות על ניצולים, שורדים, בני משפחות של חטופים, נרצחים ונופלים. הכל מחזיר לשם. הדמעות זולגות מעצמן עם ההבנה שזה קרה, והמחשבה האימתנית שיש כאלו שעלולים לא לחזור.
הלוואי שהייתי יכולה להגיד משהו בנימה אופטימית, אך הטראומה חיה ובועטת בתוכי. לעבוד בחדשות ולרוץ - כעבור כמה חודשים - למקלט במתקפת טילים איראנית, מקשה לחזור לשגרה. והמחשבה מקננת - מי אני שאתלונן? יש עוד 101 חטופים וחטופות בעזה ועוד טובי מבנינו ובנותינו שמחרפים את נפשם למען מדינת ישראל.
לכן, שנה מאז יום הטבח, נותר לקוות שנזכור, ושנצליח להתמודד.
