עד אתמול, אפשר היה לחשוב בתמימות שהמוטיבציה האמיתית של ראש הממשלה בנימין נתניהו היא למנות במהרה ראש שב"כ חדש, שינהל את אחת הזרועות המרכזיות של מערכת הביטחון - ולשם כך הוא מנהל את העימותים המשפטיים. אך לאחר הודעת לשכתו אמש, המחשבה הזאת הפכה לא סבירה.
בהחלטה להודיע אתמול על המינוי של האלוף דוד זיני לראש שב"כ, נתניהו עיכב בוודאות את המינוי שלו עצמו. דרך המלך למינוי הזה הייתה בהמתנה של כמה ימים להנחיות שהבטיחה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה לפרסם בהקדם, לאופן שבו תוכל הממשלה למנות ראש שב"כ מבלי שיתעורר חשש לניגוד עניינים של נתניהו.
נכון, אפשר להתווכח על חוות הדעת של היועמ"שית, המוטיבציות שמאחוריה או התזמון המהיר של הוצאתה, מיד אחרי פסק הדין של בג"ץ שקבע שאחת הסיבות שמהן פיטוריו של רונן בר אינם חוקיים, היא מעורבותו של נתניהו בהליך בעוד שב"כ חוקר את קרובי יועציו בפרשת "קטרגייט".
ואכן, סביר מאוד שאילו נתניהו היה ממתין להנחיותיה, היא הייתה דורשת שראש הממשלה לא יהיה מעורב במינוי ראש שב"כ, ואפילו יעזוב את חדר ישיבת הממשלה בעת ההצבעה על המינוי.
העניין הוא שבמבחן התוצאה, הנחיה כזאת מצד היועמ"שית לא הייתה מטרפדת את המינוי שנתניהו רצה. בקלות רבה הוא יכול היה להטיל על שר הביטחון או על שר המשפטים להעביר את המינוי בישיבת הממשלה בהיעדרו, כפי שעשה בהצלחה כשכונסה ישיבת הממשלה לדון בהדחת היועמ"שית. דוד זיני יכול היה להיכנס למשרדו החדש בעוד כשבועיים, אילו רק נתניהו היה ממתין להנחיית היועמ"שית. אין ספק שהוא גם ידע את זה.
בבחירתו אמש להתעלם מעובדה זו, הכריח נתניהו את בג"ץ להתערב שוב בסוגיית המינוי. העתירות כבר כותבות את עצמן, ולדחותן על הסף יהיה בלתי אפשרי נוכח התעלמותו מחוות הדעת המשפטית שניתנה לו בכתב ובפומבי. הנחה סבירה מאוד היא שבג"ץ ייאלץ גם להוציא צו ביניים, כפי שנעשה בדרך כלל במקרים כאלה, כדי שהמינוי לא יהפוך לעובדה מוגמרת.
בכך נתניהו עצמו הוא שדחה, בפרק זמן בלתי ידוע, את מינויו בפועל של ראש השב"כ הבא. אין אלא להסיק שכשהועמד בפני הדילמה, החליט ראש הממשלה שהוא מעדיף עוד עימות עם מערכת המשפט, על פני מינויו המהיר של ראש שב"כ.
