מלחמות, כידוע, מסתיימות בהסכם מדיני כשכל צד מרוויח בו וגם משלם מחירים. כצפוי, זה חל גם על המלחמה הזאת. ובכל זאת, מי שרוצה להתרשם מחגיגות השמחה ברצועה זו זכותו. מהצד שלנו, מי שחלם על תמונות ניצחון שכוללות רצועה ללא פלסטינים וריביירה של המזרח התיכון עשה את זה על אחריותו.
אבל הבשורות הבוקר גדולות ורשימת היתרונות ארוכה. בראש הרשימה, החטופים שיוחזרו למשפחותיהם אחרי גיהנום של שנתיים, הנטל על המילואים ועל הסדיר יירגע, מעמדנו בעולם יפסיק להתרסק, המשק הישראלי יתחיל בשיקום (וגם כולנו), וטובי בנינו שנלחמים שנתיים ברצף יחזרו יותר הביתה ויותר בחיים.
לא פרץ שום שלום, אנחנו עדיין במזרח התיכון, עדיין מוקפים אויבים, אבל ההסכם הזה הוא הכי טוב שמדינת ישראל יכולה להשיג.
מה הביא את ההסכם - הלחץ הצבאי או הלחץ של טראמפ? שניהם גם יחד. בראש ובראשונה הם 913 הלוחמים שנפלו במלחמה ואלפי הפצועים, גבורת הכוחות המתמרנים, וצדקת הדרך. יחד עם משפחות החטופים שלא ויתרו לשניה ועוד רבים וטובים.
האזינו ל"עוד יום"
ובסוף, ההחלטה הנחרצת של הנשיא טראמפ שחלאס. החטופים חייבים לחזור והמלחמה חייבת להסתיים. כנראה שזה היה יכול לקרות בשלב מוקדם יותר, אבל זה קרה עכשיו, וזה לא היה קורה בלי לחץ צבאי ממשי. הלחץ הצבאי לא השיג את התוצאה וגם לא היה משיג אותה בלי המהלך המדיני המוחץ של טראמפ. מדינה צריכה לדעת גם לחתוך ניצחונות, וההסכם הזה, גם אם קורה באיחור, הוא הדבר הכי קרוב לניצחון: שחרור חטופים והסרת האיום מהרצועה.
ההסכם הזה, גם אם קורה באיחור, הוא הדבר הכי קרוב לניצחון: שחרור חטופים והסרת האיום מהרצועה
מי שמוטרד מכך שחמאס עדיין בחיים, ומחבלים ישוחררו לחופשי - מוטרד בצדק, אבל ישראל לא חייבת לחזור למדיניות המופקרת שהובילה למחדל הגדול בתולדות המדינה. לא עסקת שליט הביאה את 7 באוקטובר. אלא שורה ארוכה של החלטות, עצימת עין, התמכרות לשקט ועוד סיבות שרק ועדת חקירה תדע לחשוף. הבעיה הייתה אצלנו, גם התיקון.
