עברו כמעט שנתיים מאז היום שבו ישראל כולה הוכתה בתדהמה. כולנו מדברים על הטבח, על הגבורה, על החטופים ועל המשפחות. אבל יש קבוצה אחת שכמעט נעלמה מהשיח, האנשים שטיפלו בגופות, שהרימו את הארץ מהאפר ושילמו מחיר נפשי שהאדם הפשוט אפילו לא מתחיל להבין.
מאות אנשי הרבנות הצבאית, יחידות סריקה, רופאי זיהוי ואנשי מחנה שורה וציפורית עמדו שם בשטח, בלי הכנה, בלי ציוד מתאים, בלי גב מערכתי אמיתי. אנחנו היינו הראשונים להגיע, הראשונים לראות, הראשונים לשאת. עכשיו, שנתיים אחרי, אנחנו האחרונים שמדברים עליהם.
אני משוחח עם לא מעט חברים משם. חלקם אנשי זיהוי וטיפול בחללים ששירתו בתפקידי זיהוי או קבורה. אנחנו קמים בלילה מזיעה, מתעוררים לצעקות ששמענו אז, רואים בעיניים את מה שהמדינה ניסתה לשכוח. חלקנו איבדו עבודות, אחרים את המשפחה. לא כי אנחנו חלשים, כי אנחנו נתנו את כל מה שהיה לנו.
בימים אלו עלתה סדרה במהדורת כאן חדשות "הסודות של שורה", שבה שומעים אולי לראשונה עדויות על מה שקרה במחנה. תיאורים קשים של מראות שהגיבורים והגיבורות שם ראו ושנשארו איתנו עד עכשיו וכנראה גם לא יעזבו. אחת המשתתפות אמרה: "משורה משחרר רק המוות".
חלקנו איבדו עבודות, אחרים את המשפחה. לא כי אנחנו חלשים, כי נתנו את כל מה שהיה לנו
אבל אנחנו לא שומעים רק עדויות על מה שהגיבורים והגיבורות חוו, אנחנו שומעים איך חיינו, איזה אנשים רגילים היינו, אנשים חזקים, חכמים, בעלי משפחות וחברים. כל זה? כבר לא קיים אצל רבים מאיתנו. אנחנו לא הצלחנו לחזור לחיים הרגילים, יש כאלו שכבר שמו קץ לחייהם לאחר שלא הצליחו להסתגל ל"חיים". תמיד אזכור את ידידי אריאל טמן, חברי ליחידה, חברי שכבר אינו.
האנשים האלה, הגיבורים האלה, יוצאים לבד לחיים, תשושים מהמאבק הפנימי להחזיק את עצמם. אפילו לזעוק לעזרה כבר אין לנו כוח. משרד הביטחון, הרבנות וכל הגורמים הרלוונטיים לא באים אלינו, כל הגורמים מצפים שהגיבורים יבואו בעצמם ויתחילו להתעסק בלי סוף בבירוקרטיה כדי לקבל עזרה. צביקי פליישמן, קב"ן בשורה תיאר זאת היטב בסדרה: "הדבר האחרון שבן אדם מותש נפשית יכול לעשות זה לקושש עזרה".
אז השאלה הפשוטה שלי היא: מה עושים בשבילנו? האם יש מערך טיפולי אמיתי, לא על הנייר, אלא כזה שמגיע לשטח? האם המדינה דאגה לפיצוי, לליווי, לשיקום? או שמדובר בעוד "ועדה", בעוד "תקציב שלא הועבר", בעוד כותרת על "תוכנית שיקום" שנשכחה אחרי יומיים?
לא ביקשנו פרסים, רק להרגיש שמישהו מבין שהטראומה שלנו היא חלק מהסיפור הלאומי
מדינת ישראל חזקה, יודעת לבטל בירוקרטיה כשצריך, אבל מול האנשים שנשאו על הכתפיים את הכאב הכי גדול שלה - שתיקה.
אנחנו לא ביקשנו פרסים. רק להרגיש שמישהו רואה אותנו, שמישהו מבין שהטראומה שלנו היא חלק מהסיפור הלאומי, לא שוליים שלו.
אנחנו שומרי הסף של האנושיות של המדינה. אנחנו אלה שעמדו בין הזוועה לבין שאר מדינת ישראל. אנחנו ראינו, ניקינו, עטפנו, זיהינו, כיבדנו. אנחנו אלו שאפשרו למדינה להרים את הראש. ואם לא ידאגו לנו, אם לא יקימו עבורנו מערך טיפולי מקצועי, מערכתי, שיטתי, נאבד משהו מעצמנו.
לא מדובר רק בפוסט טראומה אישית, מדובר בטראומה לאומית. והטיפול בה הוא מבחן הערבות ההדדית שלנו כעם. שנתיים אחרי, הגיע הזמן שמישהו ישאל את השאלה הפשוטה: מי מטפל במי שטיפל בנו?
הכותב הוא קצין אג"ם ביחידה לזיהוי חללים, מרואיין בסדרה "הסודות של שורה", יועץ אסטרטגיה ותקשורת, מייסד "פרסום עובד", מלווה שרים, ח"כים, חברות ועמותות.
