זה לקח הרבה זמן והרבה התלבטויות, אבל אתמול (שישי) ישראל עברה מהגנה להתקפה גם בזירה המשפטית הבין-לאומית. רגע לפני ששופטי בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג צריכים להחליט אם להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט, ישראל נקטה מהלך משמעותי ופנתה - בפעם הראשונה בצורה רשמית - לבית הדין.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
זו לא סתם פנייה או בקשה. מדובר בשני הליכים שישראל פותחת ומבוססים על אותה טענה. בהליך הראשון מנסה ישראל לקבוע כי התובע הראשי של בית הדין, שמבקש את הוצאת צווי המעצר, פועל בצורה לא חוקית, לא מבוססת, וחסרת תקדים.
מה העמדה הזאת אומרת?
שני דברים: ראשית, לבית הדין אין סמכות לעסוק בעניין הזה. עשרות מדינות וגופים, שחלקם לא חשודים באהדה יתרה לישראל, הביעו לאחרונה תמיכה בעמדה הישראלית הזו. שנית, התובע בכלל לא נתן לישראל הזדמנות אמיתית וראויה לבדוק את הדברים בעצמה, טרם ביקש משופטי בית הדין לנקוט צעד חמור נגד בכיריה.
ובפשטות: זה אפילו לא עניין של אם הוקמה ועדת חקירה ממלכתית או לא אלא עניין בסיסי ועקרוני יותר. לפי הכללים שבית הדין פועל לפיהם, כמו בכל מערכת המשפט הבין-לאומית, מדינת חוק דמוקרטית אמורה לקבל הזדמנות לבחון את הטענות נגדה ולהקים מנגנוני בדיקה משלה.
במקרה הזה, התובע לא פנה בכלל לישראל, אלא מיהר להקים בצעד יוצא דופן ומעורר מחלוקת צוות מומחים (שגם הוא, לפחות בחלקו, עורר מחלוקת) ולפנות לשופטים. למעשה, טוענת ישראל, התובע כרים חאן ניסה לייצר עובדות בשטח, בזמן שהעובדות לא מבוססות והשטח בכלל שונה.
אפשר דוגמה?
התובע פעל במסגרת חקירה המכונה התיק בעניין פלסטין. מדובר בתיק שנפתח לפני כמה שנים - בהתנגדות של ישראל ומדינות נוספות - ובכלל עסק בעיקר בנעשה ביהודה ושומרון. עזה היתה אז בשוליים. בעניין זה ישראל זועקת את מה שאמור להיות מובן מאליו, לכאורה: 7 באוקטובר זה אירוע אחר לחלוטין, ותיק אחר לחלוטין. הניסיון לפעול נגד בכירים ישראלים - למעשה נגד ישראל, במסגרת התיק הישן והלא קשור – נע על הסקאלה שבין ציניות לפוליטיזציה לאי חוקיות.
אז למה לא עשינו את זה קודם?
התשובה, כמו תמיד, מורכבת. בגדול, ישראל לא מכירה בסמכות של בית הדין לפסוק בעניינים האלה, ואינה חברה בבית הדין. התפיסה במשך שנים היתה שהפלסטינים, כמו גם גורמים אחרים, מנסים לנצל את בית הדין כדי לפגוע בישראל וגם לייצר מציאות מדינית וביטחונית שונה, דרך בית משפט בין-לאומי. בישראל הניחו, ובמידה רבה של צדק, שאם ניזום הליכים – הרי שאנחנו מכירים ואף מסכימים שבית הדין יקבע ויתערב, ונותנים לו מעמד, על אף הבעייתיות הרבה בהתנהלות של הגורמים הבכירים בו.
אז למה פתאום אנחנו מוכנים להסתכן?
כי נראה שהגענו למצב שאין ברירה. תבינו, צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט הם לא רק עניין של נתניהו וגלנט, אלא עניין שנוגע לכל הישראלים.
בית הדין לא שופט מדינות אלא אישים, אבל כשהוא מחליט בעניין מנהיגי מדינה הוא בעצם חורץ במידה רבה את גורלות אזרחיה. החלטה על צווים, שמחייבת את רוב מדינות המערב, היא קובייה ראשונה בדומינו, שכולל החלטות מדיניות, ביטחוניות, כלכליות ועלולה גם להוביל להוצאת צווים נגד ישראלים רבים נוספים.
מה יקרה מכאן והלאה?
על הנייר המהלך הישראלי, המנוסח היטב והמבוסס, צריך לגרום לשופטים לשבת ולחשוב, וזה אמור לקחת זמן. מנגד, כבר ראינו שהכל יכול לקרות.
